אורי ורעיה הם שני צעירים שנמצאים יחד הרבה שנים, הם התחתנו והקימו את ביתם על צלע הר באחת ההתנחלויות.
אורי משרת במילואים ומידי פעם גם נכנס עמוק אל תוך עזה. הצבא משפיע עליו לא מעט והוא מנסה ככול יכולתו לווסת את התחושות שלו ולהתמודד עם המחשבות והרגשות שלו. הוא מורה בבית הספר המקומי למחייתו, חשוב לו להיות חלק בעיצוב של הדור החדש.
רעיה בעיקר מטפלת בביתם גפן ודואגת לבית. היא רוצה שהם יהיו מאושרים כמשפחה ושאורי יהיה חלק מהעשיה של המשפחה, חלק מהמטלות והשגרה. רעיה איבדה את אחיה התאום כרם בגיל צעיר וחסרונו מלווה אותה בכל מה שהיא עושה, אפילו בלידה עצמה.
פעם אחת מיני רבות שחזר מהמילואים הוא חזר אחר. פתאום ראה דברים באור שונה, התקשה לתפקד בעבודה, העבר משתלט עליו, העתיד נראה פתאום אחר. משהו השתנה בו, השתנה לתמיד.
הוא הפסיק לומר מודה אני, הוא התחיל לזייף בתפילות, הוא מתקשה להחזיק את עצמו, את מי שהיה אפילו בשביל המשפחה האהובה שלו.
גם לרעיה קשה. היא נכנסת להריון שני ושם מצפה לה הפתעה, אין לה עובר אחד אלא יש לה שניים. העובדה שיהיו לה תאומים מחזירה אותה מיידית לכרם אחיה, היא חוששת שלא תוכל לשמור על התאומים שלה כפי שאימה לא הצליחה, כרם טבע בבור מים כשהיה ילד.
רעיה ואורי בנו את ביתם על השבר הסורי אפריקאי, קראוון פשוט ונעים. הסתבר שלא רק ביתם הפיסי היה בנוי על שבר אלא גם הזוגיות שלהם וביתם הרוחני. השבר שנגלה בניהם החל לגדול, כל אחד והקושי שלו, כל אחד מהם התמודד אחרת וכל אחד מהם פנה לכיוון שונה.
האם הם יפגשו בדרך? האם יחזיקו מעמד?
הספר שלפנינו מספר על המסע הנפשי שעברו רעיה ואורי. הספר כתוב בשפה קולחת ועשירה, התיאורים מוחשיים, אין לי ספק שאקרא את הספר הבא של זגורי. הספר כתוב בפרקים קצרים שבהם מסופר על קורות הזוג ועל ההתמודדות שלהם עם העננה שריחפה מעליהם. ספר שונה ומיוחד, נהנתי.
