מגי, אם חד הורית לילדה בת שנתיים, עובדת בניקיון בתים למרות שיש לה תואר אקדמי והיא יכלה לעבוד בעבודה נחשבת יותר, כבייכול. היא מעדיפה לעבוד לבד, להיות בוסית לעצמה וגם להרוויח יותר. יום אחד היא מקבלת הודעה מפתיעה, היא היורשת של אחת הנשים שאצלהן עבדה ואפילו יצרה איתה קשרי חברות קרובים, לייזה. חלק מהירושה זו אימה של אותה אחת.
לייזה, סופרת מחוננת וכישרונית אשר נוטלת את חייה בידיה ומורישה את כל רכושה פלוס אימה למגי.
אידית, בת 82, רקדנית לשעבר מזועזעת מהמעשה של בתה לייזה, ממורמרת וכועסת על ההחלטה שלה להוריש אותה יחד עם כל הנכסים למגי. אידית יודעת שמצבה הבריאותי לא תקין, שהזיכרון שלה הולך ונחלש ושמחלת האלצהיימר נוגסת בה לאט לאט. היא מפחדת. היא מכחישה. היא נלחמת.
לצידה יש לה את אסתר. חברת הילדות שלה אשר יחד איתה צברה חוויות וסיפורים אותם היא מבקשת ממגי לתעד לפני שתשכח הכל. לאידית יש סוד גדול אותו מעולם לא סיפרה לאף אחד ואשר חשבה שאף אחד לא יודע עליו חוץ ממנה, מחשבה שמתגלית כלא נכונה וגורמת לה להטיל ספק בעצמה.
בספר עולים רגשי חברות יקרים בין אידית לאסתר, חברות שנשתמרה לאורך השנים.
אנו נחשפים גם לדילמות ולייסורים של מגי ואידית כאמהות. האם אנחנו אמהות מספיק טובות? האם עשינו הכל בשביל הילדים שלנו? האם יכולנו לעשות אחרת?
אנו חווים את ההתמודדות עם העבר שהולך ונעלם ועם ההווה שמקבל משמעות.
אנו מגלים קשרים משפחתיים עלומים או כאלו שהתעלמו מהם במשך השנים וכן את הצורך לסגור מעגלים וקצוות. גם אצל אידית ובעקבותיה גם אצל מגי.
כמה מילים על סוף הספר. את הספר קראתי בדיגיטלי והסוף הגיע לי לגמרי בהפתעה. הרגשתי כאילו מישהו נתן ברקס באמצע העליה. מבחינתי העלילה בכלל לא הסתיימה. נשארו כ"כ הרבה דברים פתוחים (שאם אכתוב עליהם זה יהיה ספויילר). הכותבת כאילו נתנה טעימה מכל מערכת יחסים, מכל תחילתו של תהליך פיתוח אישי ועצרה הכל בבת אחת, כאילו אומרת, מפה תמשיכו אתן.
יש יגידו שברגע שמגי ואידית השלימו כל אחת עם קיומה של האחרת בחייה, בזה מסתיים הסיפור. אני ממש לא הרגשתי כך. סה"כ זהו ספר המספר סיפור אנושי ונוגע ללב. היה אפשר לתת ולפתח קצת יותר.
