Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
לווייתנים שרים בעמק
סופר/ת:
הוצאה לאור:
תאריך הוצאה: 2017
מספר עמודים: 304
מרגלית בן שושן, אמנית לחימה גלוחת ראש, איבדה את המאהב שלה ואת הטעם לחייה. בימים היא מנהלת את מזנון הברֵכה של הקיבוץ, ובלילות משוחחת עם אהובה המת. עד שיום אחד מגיע אליה בנו אביעד, נער יפה ורגיש, חובב צלילות עומק ושירת לווייתנים, ומספר לה סיפור מדהים: משהו מוזר מאוד, אפל ומסתורי, מתרחש בחממת הפלפלים של הקיבוץ. זקני המשק, בעיקר אלו שנוטים למות, מרוכזים שם, מבודדים מהעולם, לשם... לשם מה, בעצם? מרגלית ואביעד, גיבורים בעל כורחם, יוצאים לפענח את הסוד השמור. החקירה הבלתי אפשרית הזאת תפגיש אותם עם סודות נוספים ועם סיפורים קבורים של האנשים הקרובים להם ביותר. "לווייתנים שרים בעמק" הוא רומן מעורר ולא שגרתי. מסע אל קו התפר שבין החיים למוות, שנע בקלילות בין גבולות המציאות ובין מה שאולי יכול לקרות בכל קהילה אנושית. השאלות שהוא מעלה הן כנראה הראויות ביותר להישאל בכל מקום שבו חיים בני אדם, בכל מקום שבו הם מתים.

מרגלית בן שושן בת ה-45 היא אחראית מזה 15 שנה על המזנון של בריכת הקיבוץ 'בית ראשונים' בו היא מתגוררת.
חברי הקיבוץ לא ממש אוהבים את האישה גלוחת הראש בעלת האיפור הכבד ואלופת הקרב מגע והסיבה היחידה שהסכימו להעניק לה את התפקיד הנכסף היא מפאת הכבוד שרכשו כלפי אבינועם פיינגולד, בן קיבוץ מוערך שהלך לעולמו.
למרגלית זה לא ממש משנה מה אחרים חושבים עליה, מבחינתה היא עושה מצווה בכך שהיא מוציאה אנשים מהשעמום שאוכל אותם.
בלילות היא מנהלת שיחות נפש עם אבינועם המת (שהיה המאהב הנשוי שלה) ובימים היא מביטה מרחוק בבנו אביעד בן ה 17.5 שנראה יפה כמוהו ושוחה כמו דג.
אביעד משתף את מרגלית בסוד שמור ואפל שמסתובב בקיבוץ אבל היא מעדיפה להמשיך בחייה השלווים ולא לנקוט עמדה.

הסיפור כולו נשמע מוזר.  עוד אחת המעשיות המופרכות שמספרים רק כדי שיהיה על מה לדבר. שיעמום הוא מחלה קשה, וסיפורים בדויים הם התרופה המקובלת, והיא הרי הבטיחה לעצמה לנקוט מדיניות של אי-התערבות. (עמ' 20)

אביעד אובססיבי לגבי שחייה וחוקר לעומק את אורח חייהם של הלווייתנים.
הוא רדוף אחר רוחו של גלעד, ילד חוץ שעד לא מזמן היה חברו הטוב ביותר עד שריב מסתורי הפריד ביניהם.
אביעד הוא נער רגיש שמתקשה להתחבר לאידאולוגיה הקיבוצית, הוא נוהג להתבודד ולהיזכר בטראומת ילדות שחווה בגיל עשר ומאז הוא לא ממש חזר לעצמו.
הדבר היחיד שמצליח להרגיע את נפשו המיוסרת זה השחייה בברכת הקיבוץ.

בשחייה אני מציף את הזיכרונות הכבדים והידיים מנערות אותם ודוחפות אותם עם המים. (עמ' 66)

כמו אלעד, גם מרגלית מתקשה להרגיש קיבוצניקית למרות שהגיעה לקיבוץ בגיל 10 והיא חיה שם כבר 35 שנה.
היא לא אוהבת את הצביעות, השחיתות, הסודות הקטנים והמלוכלכים, הריקבון שנודף מהאנשים והרכילויות, היא לא מוצאת את מקומה בתוך הקהילה הקטנה והסגורה הזאת.

נפשם של מרגלית ואביעד נקשרת, שניהם שונים אך מאד דומים בבדידות שלהם, חוסר ההתחברות שלהם להווי הקיבוצי, וגם דברים שכל אחד מהם עבר בגיל 10, והם מחליטים להתאחד כדי לבדוק אחת ולתמיד מהו הסוד האפל שמסתיר הקיבוץ בחממות של הפלפלים.
נפשם מתחבטת בין ההווה לעבר, בין המתים לחיים, בין געגועי עבר לבין רצון לברוח אל החופש, הרחק מהקהילה הקיבוצית הסגורה והחונקת.

לא הגעגוע הוא העיקר, אלא ההחזקה. אנחנו מחזיקים את המתים והם מחזיקים אותנו. הם נתקעים וגם אנחנו. (עמ' 252)

עלילת הספר שאבה אותי פנימה אל תוך חיי הקיבוץ הסגורים והאפלים, מעבר לשדות הירוקים והמראה השלו והפסטורלי רוחשים דברים אפלים ואסורים שאף אחד לא מדבר עליהם.
הרגשתי חיבור לדמותה של מרגלית, (האישה שחיה לפי סיסמאות שהיא תולה על הקיר) הזדהתי עם תחושת התקיעות שלה, מצד אחד הרצון שלה לברוח כמה שיותר רחוק מהמקום הזה שלא עושה לה טוב ומצד השני הפחד משינוי והתחלה חדשה שמשאיר אותה באזור הנוחות המוכר והקר.

זהו ספרה השלישי של הסופרת רונה שפריר, עורכת בכירה לשעבר בעיתונים רבים ומנחה בנושא ההתמקדות, בארץ ובעולם.

קריאה מהנה

 

אהבתם? שתפו!

חגית בן-חור

חגית בן חור, בלוגרית ספרים, חיה בסרט ומכורה לסדרות טלוויזיה.

כתיבת תגובה

מה הדירוג שלכם לספר?

סגירת תפריט