להעפיל להר
בפתח דבר של הספר האוטוביוגרפי שכתב זלמן בר צבי הוא כותב : "הרצון להשאיר משהו לילדיי ולנכדיי , וגם לפרוק זיכרונות כל עוד אני מסוגל, הביא אותי, בין היתר, לשבת ולכתוב ספר זה….בעיקר היה זה הצורך להעלות בכתב את קורותיהם של הוריי ומשפחותיהם ….המסר של אבא שלי: "אם אנחנו לא נספר , זה ישכח", נטמע בי…"
מי שעוקב אחר סקירותיי, רואה שאני מעלה לא פעם סקירות של ספרים אוטוביוגרפיים. אנשים שהיוו אבן דרך בהיסטוריה של עם ישראל. רבים החלו את סיפורם לפני מלחמת העולם השנייה , דרך תקופת השואה עד תקומת מדינת ישראל. כי הניצחון על העבר הוא בעתיד.
זהו סיפורו של זלמן בר צבי אשר הולדתו בשנת 1947 היתה במחנה העקורים בפרנקפורט אשר בגרמניה. אביו איבד במלחת העולם השנייה את אביו, ארבעה אחים , את אשתו וילדיו. אמו איבדה את אימה, בעלה ושלושת אחיותיה בעליהן וילדיהן. אבדה קשה למשפחה. הצורך לשרוד היה עז. הוריו לא סיפרו לו דבר על אשר התרחש בעברם. עם עלייתם לארץ ישראל בשנת 1948, הגיעו למחנה עולים "שער עלייה" . אביו קנה די מהר דירה בדמי מפצח בחיפה. הוא מתאר ילדות שמחה וסקרנית. מתואר כילד שובב המצייר ומקשקש במקום ללמוד. הוא בילה את רוב ימין בחוץ אבל היה ספורטאי מעולה. תוצאותיו הטובות בריצה הובילו אותו להתבלט לימים בשירותו הצבאי. על אף חיסוריו הרבים במערכת החינוך ובעזרת מורים פרטיים הגיע להישגים אשר הטמיעו בו את הרצון ללמוד הנדסת חשמל.
שירותו הצבאי החל בשנת 1965 בחיל החימוש , קורס חשמלאי, היחידה חדשה שהוקמה אח"כ בצנחנים. קורותיו במלחמת ששת הימים בסיירת דוכיפת הותירו בו חותם עז. על אף שהגיע מחיל חימוש , מצא את עצמו לוחם קרבי לכל דבר. זלמן המשיך את שירותו הצבאי והגיע לבה"ד 20 . את מגוריו העתיק לפתח תקוה. המשך קורותיו מסופרים בספר אשר בסופו מנציח את זכרם של חבריו לצבא אשר נפלו בעת מילוי תפקידם. בספר שזורות תמונות רבות אשר מוסיפות על הכתוב.
קראתי את הספר סמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ללא ספק אדם שעבר משפחתו רק חיזק אותו ואת אישיותו , הוא כבש כל הר שעמד בדרכו בחייו.
