Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
לאמא שלי יש סרטן
קטגוריה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2021
מס' עמודים: 68
מה באמת מרגישים ילדים החיים בצל מחלת הורה? מה באמת יודעים המבוגרים סביבם על הכאבים שהם חווים, על המחשבות, על הפחדים? הייתי בת 13 כשסיפרו לי שאימא שלי חולה. לא ידעתי במה, אבל הרגשתי שמהרגע הזה הכול עתיד להשתנות. שנה לאחר מכן, חברה מבית הספר הטיחה בי “לאימא שלך יש סרטן” “העולם סביבי חדל להתקיים, מישהו משך אותי למעלה… ישבתי שם מתנשפת, מנסה להסדיר את הנשימה… אני לא יכולה לדבר, אני משותקת מרוב פחד ובראש שלי מהדהדת רק מילה אחת, סרטן… סרטן… סרטן…” בספר זה העליתי ממעמקי התודעה סיטואציות שחוויתי כנערה, חלקן קרו במהלך שלוש השנים שבהן אימי הייתה חולה וחלקן קרו לאחר מותה. 40 שנה אחרי, הזיכרונות צפו ועלו, ואני כתבתי אותם בלי לחשוב. שיחות, רגשות, מחשבות ודמעות, כאילו חזרתי בזמן ואני שוב הנערה בבית ילדותי לצד אימי החולה. “לאִמָּא שלי יש סרטן” הוא סיפור הפותח צוהר לעולמה הפנימי של נערה החיה בצל מחלת אימה, עולם שרק היא מכירה, זה שאף אחד מסביב לא ידע שקיים. הסיפור מציג מחשבות ורגשות שילדים בצל מחלת הוריהם חווים ולא מדברים עליהם: פחד, תסכול, כעס, אי-ודאות, חוסר אונים, בדידות, נטישה ואשמה, ואז – הדחקה, וכן את התובנות של הילדה שהפכה לאישה, אשר מתבוננת לאחור, תוהה, חושבת, מתמודדת ובוחרת לקבל, לסלוח ולצמוח באהבה.

לאמא שלי יש סרטן

הכותרת באופן מיידי צובטות בלב. איור עטיפתו של הספר המיוחד הזה , מבחינתי מצמרר- טיפות של רגשות. צופיה בר -און מגוללת סיפור ביוגרפי ,הפותח צוהר לעולמם של הילדים אשר חווים את מחלת הוריהם. חיים לצד המחלה. כשהיתה בת 13 בלבד, נודע לה כי אמה חולה בסרטן.

"העולם סביבי חדל להתקיים, מישהו משך אותי למעלה… ישבתי שם מתנשפת, מנסה להסדיר את הנשימה…אני לא יכולה לדבר, אני משותקת מרוב פחד ובראש שלי מהדהדת רק מילה אחת, סרטן….סרטן…סרטן…".

הספר כתוב בשני קולות. קול אחד המשקף את חוויותיה האישיות וקול שני המספר את הסיפור. מלווה באיורים המשקפים את הסצנות השונות. צופיה מוסיפה כי הצורך שלה עוד בילדותה להיות חזקה ליווה אותה שנים רבות . היא הרגישה כי בהישרדות. אם לא תהיה שם, הכל יתפרק. צריכה להיות יציבה ואיתנה כל הזמן. האם אפשר? ברבות השנים, היא למדה לשחרר, לאהוב את עצמה כפי שהיא וגם את הילדה שבה. ילדה שלא ממש חוותה ילדות של כולם. ילדה שטיפלה באמה.

צופיה מתארת את רגשות האשם שעטפו אותה שנים רבות. צעקות כמו "הלוואי ותמותי". הדהדו בליבה כי כבר לא יכלה לשאת את המצב. "אני לא יכולה לנשום" .."שיגמר כבר". ועם הרגשות הללו כאמא לחמישה ילדים כיום, היא מבינה שאולי הכאיבה לאמה. ועם התחושה הזו קשה לה מאד להתמודד. ללא ספק הספר מהווה פורקן של רגשות העולים וגואים בקרבה. הוצאתם החוצה באמצעות כתיבת הספר מהווה מעין תרפיה לנפש כואבת ופצועה . אין לה מזור.

"מסע ארוך עברתי והיום אני יכולה לומר בלב שלם שאני אישה מלאת אהבה ושמחה".

ספר טעון אך חשוב. מביא לתודעה כי אסור לשכוח את סביבתו של החולה הזקוקה ליד מלטפת, לכתף, לחיבוק , להסברים. סביב החולה לרוב קיימת משפחה במעגל ראשון ובמעגלים רחבים יותר. לא לשכוח מעגלים אלה. שנדע לסלוח ולאהוב.

רחל רוזיליו

אמא לשבעה וסבתא לתשעה (בנתיים..) ספרים זה נשמה - אהבה שאינה תלויה בדבר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן