לאמא שלי יש סרטן
הכותרת באופן מיידי צובטות בלב. איור עטיפתו של הספר המיוחד הזה , מבחינתי מצמרר- טיפות של רגשות. צופיה בר -און מגוללת סיפור ביוגרפי ,הפותח צוהר לעולמם של הילדים אשר חווים את מחלת הוריהם. חיים לצד המחלה. כשהיתה בת 13 בלבד, נודע לה כי אמה חולה בסרטן.
"העולם סביבי חדל להתקיים, מישהו משך אותי למעלה… ישבתי שם מתנשפת, מנסה להסדיר את הנשימה…אני לא יכולה לדבר, אני משותקת מרוב פחד ובראש שלי מהדהדת רק מילה אחת, סרטן….סרטן…סרטן…".
הספר כתוב בשני קולות. קול אחד המשקף את חוויותיה האישיות וקול שני המספר את הסיפור. מלווה באיורים המשקפים את הסצנות השונות. צופיה מוסיפה כי הצורך שלה עוד בילדותה להיות חזקה ליווה אותה שנים רבות . היא הרגישה כי בהישרדות. אם לא תהיה שם, הכל יתפרק. צריכה להיות יציבה ואיתנה כל הזמן. האם אפשר? ברבות השנים, היא למדה לשחרר, לאהוב את עצמה כפי שהיא וגם את הילדה שבה. ילדה שלא ממש חוותה ילדות של כולם. ילדה שטיפלה באמה.
צופיה מתארת את רגשות האשם שעטפו אותה שנים רבות. צעקות כמו "הלוואי ותמותי". הדהדו בליבה כי כבר לא יכלה לשאת את המצב. "אני לא יכולה לנשום" .."שיגמר כבר". ועם הרגשות הללו כאמא לחמישה ילדים כיום, היא מבינה שאולי הכאיבה לאמה. ועם התחושה הזו קשה לה מאד להתמודד. ללא ספק הספר מהווה פורקן של רגשות העולים וגואים בקרבה. הוצאתם החוצה באמצעות כתיבת הספר מהווה מעין תרפיה לנפש כואבת ופצועה . אין לה מזור.
"מסע ארוך עברתי והיום אני יכולה לומר בלב שלם שאני אישה מלאת אהבה ושמחה".
ספר טעון אך חשוב. מביא לתודעה כי אסור לשכוח את סביבתו של החולה הזקוקה ליד מלטפת, לכתף, לחיבוק , להסברים. סביב החולה לרוב קיימת משפחה במעגל ראשון ובמעגלים רחבים יותר. לא לשכוח מעגלים אלה. שנדע לסלוח ולאהוב.
