רוב ימיה עוברים עליה במחקר בו היא עוסקת כפרופסור לבוטניקה במכון ויצמן וברומן אותו היא מנהלת עם ליאו, המטפל ההודי של אביה.
האישה היחידה שמצליחה להידחף לחייה ומרשה לעצמה להגיד לה איך היא צריכה לחיות את חייה, היא שכנתה הוותיקה, ציפורה, שמרגישה תמיד בחושיה החדים מתי אהובה זקוקה לאוזן קשבת.
עשרים וחמש שנים ציפורה ואני גרות באותו הבניין. לפעמים אני מופתעת מההתמדה שלה לבדוק כל יום מה שלומי ולהציע עזרה שוב ושוב
לפני חמש שנים אובחן אביה של אהובה כחולה סעודי והיא מרבה לנסוע לחיפה כדי לבקר אותו ולארח לו חברה.
לאחר שנואשה מהנסיעות החוזרות ונשנות מרחובות לחיפה, מצליחה אהובה להשיג עזרה מביטוח לאומי ואז היא פוגשת לראשונה את ליאו, המטפל הסעודי שלו.
ליאו הרוחני ואהובה אשת המדע נמשכים זה לזו אבל האם זאת אהבת אמת או רק עניין של אינטרסים משותפים?
כשליאו מחליט לנסוע למומבאי לחופשת מולדת כדי לבקר את אשתו וילדיו, מנסה אהובה להניע אותו מכך אבל ליאו מתעקש והוא נוסע ולא שב.
אהובה נסערת מאד מהעלמותו ומנסה להשיגו בכל דרך אפשרית, ללא הצלחה יתרה.
עם העלמו של ליאו גם נמוגה התקווה האחרונה שלה לחיים מאושרים (כפי שהיא מדמיינת אותם בראשה).
בתוך כל הכאב והטלטלה של העלמות ליאו מחייה צריכה אהובה גם להתארגן עבור טיסה לכנס בוטניקה בינלאומי במינכן ועצם הנסיעה לאדמת גרמניה אחרי כל מה שעברו הוריה בשואה, גורמת לה ליסורי מצפון קשים.
מדוע לא חזר? ההשערות הלמו בי, מאיימות להתבהר. לא יכולתי לבחון אותן כעת. כל בירור נוסף בנוגע לסיבה שבגללה לא חזר רק העצים את הכאב.
במהלך העלילה נזכרת אהובה בילדותה ובסוס הלבן אשר אביה הביא יום אחד הביתה.
אביה של אהובה שעבד כעגלון, קנה את הסוס בכסף רב מידי שכן בשם אלי.
אלי סיפר עליו שהיה פעם סוס בקרקס אבל מכיוון שלא הצליחו לאלף אותו, הוא הפך לחסר תועלת.
נפשה של אהובה נקשרת מיד לסוס והיא קוראת לו "חודי" על שם הסימן שהיה לו במצח ונראה כמו חד קרן.
אהובה מרגישה בודדה, אין לה חברים, אמה ניצולת השואה היתה שרויה רוב הזמן בדיכאון וגם אביה היה טרוד בענייניו וחודי הסוס היה החבר היחיד שלה.
ליטפתי אותו וסיפרתי לו מה קורה מחוץ לאורווה. ביקשתי שינסה בכל כוחו לא להתייאש, ולהאמין כי תגיע העת שבה יהיה משוחרר לנפשו. וכמוהו גם אני.
'לאלף חד קרן' הוא ספר מרגש על בדידות, אמונה ותקווה, אהובה שרצתה כל חייה רק לרצות את הוריה - אמה לחצה שתתחתן עם כל אחד ואביה שאף אחד לא היה מספיק טוב עבור בתו היחידה, נותרה לבסוף לבדה, כל חייה היא הולכת בין הטיפות עד שהיא מתפכחת ומבינה שאם לא תקח שליטה על החיים שלה ותחזיר את האמונה בעצמה, שום דבר לא ישתנה.
חייה האישיים של הסופרת אורית אדיבי לא פחות מרגשים ומעוררי השראה מהספר שכתבה.
אורית סבלה מליקויי למידה קשים ועד גיל 12 לא ידעה קרוא וכתוב, מפגש גורלי בינה לבין המשוררת חיה ורד שינה את כל התמונה וחיה שהפכה לדמות חשובה בחייה, לימדה אותה שיטות לימוד ייחודיות.
כנגד כל הסיכויים הצליחה אורית לסיים את לימודיה בתיכון עם תעודת הצטיינות ואף למדה בהמשך פסיכולוגיה וחינוך לתואר ראשון וסיימה את לימודיה בהצטיינות.
זהו ספרה הראשון וכולי תקווה שלא האחרון...רוצו לקרוא.
קריאה מהנה
