מאיה היא נערה בת 16 עם סיפור די רגיל, בית גדול, שני אחים, שתי חברות טובות והצלחה בלימודים ובחוגים, הכול כל כך רגיל. עד שמאיה מפסיקה לאכול ומשם הכול מתחיל להשתנות.
לא נתקלתי בהרבה ספרים שמדברים על הפרעות אכילה, ובמיוחד לא כאלה שמכוונים לנוער, וזה כבר פלוס גדול של הספר. אבל היו בו עוד הרבה דברים טובים וחשובים. הספר מלמד על תהליכים, לפעמים הם קצרים ולפעמים הם ארוכים וקשה לראות את הסוף. הספר מלמד אותנו שהפרעת אכילה היא לא רק להקיא כל היום לפעמים גם לא מקיאים בכלל ובכל זאת יש בעיה. הספר מלמד על אמון ועל כמה שהסביבה חשובה. הספר מלמד גם שאהבת אמת יכולה לחכות במקום הכי לא צפוי. הספר גם מלמד שהחיים הם לא תמיד תותים, ושקושי, כל קושי, הוא אפשרי.
ובכל זאת, עם כל מה שהספר מלמד, בכלל לא באתי ללמוד ממנו, באתי לקרוא אותו אחרי תקופה ארוכה שהסתכלתי עליו והתלבטתי האם הוא בשבילי, הרי הוא מדבר על דימוי גוף ודימוי עצמי, ואני כבר במקום שלם עם עצמי, ולמרות כל זה, למדתי ממנו המון. אני מתקשה להאמין שאפשר לקרוא את הספר להנאה בלבד, כי הוא מציף המון, אבל בעיניי הוא ספר חשוב לכל מתבגר ומתבגרת, וגם להורים ולמורים שלהם.
איכשהו עם כל הטוב שיש לי להגיד על הספר הרגשתי שיש בו משהו חסר, הוא רץ מהר מידי על 156 עמודי העלילה שבו, והיה חסר לי חלק בתהליך של מאיה, עם עצמה ועם הקבוצה.
הספר מתאים לקריאה מגיל 15 בערך, וראוי בעיניי שהוא יהיה חלק מתוכנית הלימודים בבית הספר, גשר לדיבור על הנושא החשוב של הפרעות האכילה.
שורה תחתונה: לאהוב אותי, לאהוב את עצמי, בדיוק כמו שאני!
