גיבורת הסיפור שלא ידוע לנו מה הוא שמה (כולם מכנים אותה 'חמודה') מחליטה בוקר בהיר אחד, לאחר חמש שנות נישואין שהגיע הזמן לתינוק.
חמישה חודשים עוברים וכלום לא קורה, כולן סביבה בהריון ורק היא לא.
כולם חושבים שהיא כבר בהריון אבל היא מתקנת אותם ש: 'היא לא בהריון, היא סתם שמנה'.
'חמודה' לא רגילה לא לקבל מה שהיא רוצה, משחר ילדותה כל משאלה וכל גחמה שלה התגשמה מיד ופתאום כלום לא מצליח לה, היא עוברת טיפולים וכל חודש המחזור שלה מגיע כמו שעון שווייצרי וההיריון המיוחל לא קורה.
מפגש מקרי עם חברה מהצבא מבהיר לה שגם היא נמצאת באותו מצב.
שתיהן חוות מצבי רוח משתנים, יש ימים שהן שונאות את כל העולם ובמיוחד נשים בהריון ויש ימים שהן יודעות שהכל יהיה בסדר ואפילו שמחות בשביל חברותיהן שילדו.
גיליתי שזה כייף לשתף. מאותו הרגע נאחזתי במוריה כבגלגל הצלה. בשיחה אחרת, בלי בכי ועם הרבה שוקולד, גילינו ששתינו חולקות את אותם תסמינים.
ברוב יאושה מחליטה גיבורת הסיפור שהיא רוצה להירשם לשירות למען הילד ולהיכנס לתור לאימוץ תינוק, התור הזה בארץ יכול להימשך כשבע שנים אבל 'חמודה' חוקרת לעומק את הנושא ומגלה שאם תאמץ תינוק אתיופי, התור יכול להתקצר לשנתיים.
היא עוברת עם בעלה מבחן לגבי מסוגלות הורית לאמץ ובמקביל היא משתכנעת לחזור לטיפולי הפוריות.
אימוץ ילד הנו משימה מורכבת הרבה יותר מהורות טבעית. הילד המאומץ מתמודד עם שאלות זהות כל חייו וההתמודדות הזאת מגיעה לשיאה בגיל ההתבגרות.
'חמודה' תפגוש במסע הארוך והמייגע בדרך לאמהות חברי ילדות מרושעים, אנשים עם עין הרע והרבה דיעות קדומות, אחיות קופת חולים אנטיפתיות, רופאים קצרי רוח, אנשים עם הערות חסרות טקט ותוציא ים של כסף על טיפולים קשים מנשוא אבל מה כל זה כאשר מדובר בחיוך של ילד?
'חמודה' לוקחת אותנו איתה למסע הקשה שהיא עוברת כדי לזכות בתינוק הנכסף, מצוידת בהרבה הומור ציני, מעט סבלנות ותמיכה מלאה מבעלה המקסים.
'חמודה' מרגישה מבולבלת ובודדה, מוטרדת מכך שכל העולם נכנס לה לרחם ולשחלות, מיטלטלת מטיפול לטיפול בלי לקבל הסבר מספק מה השלב הבא ומה ההשלכות של כל טיפול ועמוסה בעצות מרגיזות מכולם.
היא לא יכולה לשתף את משפחתה בכל מה שהיא עוברת כי הם לא ממש שותפים לסבל שלה, אחותה הקנאית נמצאת בתחרות מתמדת איתה ואביה מחליט לנתק אותה מהמשפחה כשהוא שומע שהיא שוקלת לאמץ תינוק אתיופי.
אם את מתכוונת לעשות את זה, הכל נגמר בינינו. את לא הבת שלי יותר, אני לא אבא שלך. אני אוסר עלייך לדבר עלי ותמחקי את שם המשפחה שלי מתעודת הזהות שלך.
כמו בספרה הקודם: 'משפחה לדוגמה', מתמקדת בצורה רגישה, הסופרת מאירה ברנע-גולדברג בנושא המשפחה, ילדים חריגים ואיך החברה מוקיעה משורותיה את השונה ממנה ומתנהגת בגזענות ובדיעות קדומות כלפי אנשים שלא מתנהגים ונראים כמותם.
מאד הזדהיתי עם דמותה של הגיבורה ועם הכמיהה והרצון החזק שלה לילד, והאכזבה שלה בכל פעם מחדש כשזה לא קורה כמו שתיכננה ודמיינה בראש.
ספר מקסים, מרגש, מצחיק וכתוב בשפה נעימה וקולחת עד שאי אפשר להניחו מהיד.
קריאה מהנה
