פריז של ימינו היא פריז רומנטית, פריז מלאת חיים, פחמימות ויין טוב. פריז בין השנים 1940-1944 כלל לא הייתה כזו, הפחד שרר ברחובות, חיילי גרמניה הנאצית פלשו לכל חלקה טובה בפריז והרסו אותה. תושביה לא יכלו לתת אמון באף אדם, אפילו לא בידידים ותיקים, ואם היית תושב יהודי, אז גורלך היה אף גרוע יותר.
בספרה, שרה ג'יו, מביאה שני סיפורים המתרחשים במקביל בעולמות שונים. היא מביאה את סיפורה של קרוליין, אמריקאית שמתעוררת יום אחד בבית חולים בפריז, ללא כל בדל של זיכרון בשל תאונה קשה שעברה, והיא מביאה את סיפורה של סלין אשר מתרחש בתקופת השלטון של גרמניה הנאצית. סלין היא אם יחידנית לבתה בת השמונה, שתיהן מתגוררות יחד עם אביה של סלין. אביה של סלין הוא בעל שורשים יהודים רחוקים מצד אמו, דבר ששם את סלין ומשפחתה בסכנה גדולה באותם ימים.
סיפורן של סלין וקרוליין נשזר זה בזה, תוך המסע של קרוליין אחרי זיכרונותיה האבודים. מכתבים שהיא מוצאת בארון בביתה מובילים אותה לצלול עמוק יותר לעולמה של סלין, בתה קוזי, ואהובה של סלין, לוק, שנשלח לחזית. עולמה של סלין נראה אכזרי באותה תקופה, ומתוך מכתביה עולה סיפור גבורה עצום על אמא שהקריבה את גופה ונשמתה לחייל נאצי ארור, וכל זה לטובת הצלת בתה הקטנה.
בתוך החיפוש אחר זיכרונותיה האבודים, קרוליין מוצאת אהבה בדמות ויקטור, שף ובעלים במסעדת ביסטרו יוקרתית בפריז, היא מוצאת חברויות חדשות ומנסה לשקם את מוחה באמצעות הציור, ועד מהרה מתגלה שהציור לא היה זר לה כלל, והוא אכן מצליח לעזור לקרוליין לפתוח צוהר קטן לזיכרונותיה האבודים.
ג'יו מצליחה להעביר במילים תחושות לא פשוטות וקשה שלא להתחבר לדמויות המרתקות. אם לוקחים את החלקים בספר בהם מסופר הסיפור של קרוליין, הכתיבה והתיאורים דומים מאוד לכתיבה ברומנים קודמים שכתבתי, ובאופן אישי הייתי שמחה שהעלילה תהיה מעט יותר ריאליסטית, ופחות רווית אלכוהול. מלבד עניין זה, החלקים על סלין היו מרתקים ועוצרי נשימה, יכולתי להרגיש שאני נוכחת באותו החדר עם סלין ובתה, ולהרגיש את מה שהן חוות.
באופן כללי, הספר היה מעניין, הכתיבה הייתה קולחת ועניינית, ובהחלט מומלץ לחובבי הז'אנר.
