Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
כל המקומות המוארים
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 336
כשוויולט ופינץ' נפגשים על מעקה מגדל הפעמון של התיכון — בגובה שש קומות — לא ברור מי מציל את מי. האם ויולט מצילה את פינץ' שחושב בכל יום על המוות, אבל מוצא שוב ושוב משהו שמשאיר אותו כאן, חי וער? או שדווקא הוא מציל את ויולט, שסופרת את הימים עד סוף התיכון, כשתוכל לברוח מהעיירה הקטנה באינדיאנה ומהאבל הכבד על אחותה. כשהשניים יוצאים לעבוד על פרויקט לימודי משותף הם מגלים שרק בחברת ויולט פינץ' יכול להיות הוא עצמו — נער נועז, מצחיק ולא מתפשר, ורק בחברת פינץ', ויולט שוכחת לספור את הימים ומתחילה לחיות אותם. האם אהבת הנעורים באמת תוביל אותם אל כל המקומות המוארים? זהו סיפור צובט לב על אהבה, על חיים שנמשכים ועל נער ונערה שמוצאים זה את זה על הקצה. "כל המקומות המוארים" היה לרב־מכר בינלאומי, תורגם ל־41 שפות ומעובד בימים אלה לקולנוע. נבחר לספר השנה של ״טיים מגזין״, ״גרניאן״, ״בארנס אנד נובלס״ ו״פבלישרס ויקלי״. זהו ספרה הראשון לנוער של ג'ניפר ניבן, שכתבה רומנים למבוגרים וכן  ספר זיכרונות על חוויותיה בתיכון. היא גדלה באינדיאנה, והיום מתגוררת בלוס אנג'לס, המקום האהוב עליה ביותר לשיטוטים.

פינץ' הוא יצור די מוזר בתיכון שלו, הוא לא מגיע יותר מידי, כולם קוראים לו פריק, ואין לו כמות נכבדה של חברים. ויולט שונה ממנו, היא מוקפת בדרך כלל בחברים שלה, ומאז מות אחותה היא מוקפת יותר מבדרך כלל. לפינץ' לא עושים הנחות, אם כבר, משתדלים להערים עליו קשיים, אבל לויולט יש כל הזמן נסיבות מקלות. כשהשניים נפגשים לראשונה, על המדף במגדל הפעמון, אף אחד מהם לא נמצא במקום טוב, על כל אחד רובץ המטען האישי שלו, ולא ברור מי מציל את מי. בניגוד לכל הסיכויים, השניים מתאחדים יחד (גם אם בלי הרבה רצון) לעשות עבודה, שתקרב אותם אחד לשני ותיגע בנקודות רגישות מאוד, ובעיקר תביא אותם אל כל המקומות המוארים.

כשקראתי את הספר הזה לראשונה, אהבתי את העובדה שהוא לא רגיל, הוא לא מפחד לגעת בנקודות רגישות וכואבות, נקודות חשופות שעלולות לפגוש בכולנו, אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי לרצות לקרוא אותו, יכול להיות שזה קשור לכך שהוא מסדרת 'העולם האמיתי' של הוצאת כנרת, ושכל שאר הספרים בסדרה הזו הזיזו לי משהו בלב, אבל זה לא משנה, כי קראתי אותו והוא נשאר לי איפשהו בראש. בפעם הראשונה כשקראתי אותו, בכיתי, בכיתי כל כך הרבה, אלו היו דמעות טובות ודמעות רעות, דמעות טובות על שמצאתי ספר שמבין את הנוער, דמעות רעות של כאב.

מאז שקראתי את הספר לראשונה אני מנחשת שעברו בערך 3 שנים, קראתי כל כך הרבה ספרים מאז, ולמרות שלא זכרתי ממנו יותר מידי, הוא הלך איתי בלב, והיו נקודות בו שזכרתי בבירור. עכשיו נטפליקס הוציאו סרט לספר, ואחי ואני התרגשנו והלכנו לצפות, ראיתי את הסרט ואהבתי אותו מאוד, אבל היו לי נקודות חסרות, והרגשתי שאני צריכה לקרוא שוב את הספר כדי להשלים אותן. אני בדרך כלל קוראת ספרים פעם אחת, ואומרת לעצמי שיום אחד אקרא אותם שוב, הספר הזה הוא הספר היחידי שקראתי קריאה שנייה ושלמה שלו, וסיימתי את כל הספר בשנית. (בשאר הספרים שקראתי בשנית, הקריאה הייתה קלה ומרופרפת יותר)

הקריאה השנייה בספר מביאה הסתכלות אחרת, אמנם בכיתי באותם המקומות בדיוק, אבל הרגשתי גם הרגשות אחרות, שלא הרגשתי קודם, וראיתי כל מיני דקויות קטנות, שרק הקריאה הזו הביאה אותי להבחין בהם. הספר הזה כל כך מיוחד, שאני מאמינה שכל בן נוער צריך לקרוא אותם, וגם אנשי חינוך וטיפול צריכים, הספר מוריד סטיגמות, מעודד דיבור, ומעודד אמת, ובעיקר הוא מעודד אותנו לא להשאיר את הכול לעצמנו, ולא להישאר לבד. הספר הזה לא פשוט, הוא מעלה את נושא האובדנות על השולחן, ושם אותו באופן פתוח וגלוי לכולם, הוא מראה איך מתמודדים עם אובדן, ואיך הסטיגמות יכולות לשבור אותנו, לפני שמה שבאמת יש לנו יעשה את זה. בסוף הספר מופיעים מספרים חשובים, שיעזרו למי שהספר הזה או החיים עצמם היו קשים לו.

שורה תחתונה: כולנו צריכים להיעלם לפעמים, אבל הכי חשוב זה לזכור גם לחזור!

אהבתם? שתפו!

רעות אסתר פנקוס

לומדת חינוך, עובדת בסטימצקי ומכורה לריח של ספרים וגם לקריאה בהם.

כתיבת תגובה

מה הדירוג שלכם לספר?

סגירת תפריט
דילוג לתוכן