זהו ספר על נערה אחת ממשפחה אחת בטוניס. שרה שמה והיא אימה של המחברת.
טוניס בימים של אז, הבנות בבית עם האם, לומדות את מלאכת הבישול,התפירה, הריצוי והאירוח והבנים הולכים לכותאב ללמוד.
אך שרה אינה כשאר הבנות. היא בת יחידה להוריה, היא יודעת קרוא וכתוב, ויש לה צמא בילתי נדלה לידע.
רב הקהילה צעיר יחסית, אך מלומד בניסים ובמופתים ומאוד נאה (תיאור שחזר בספר מספר פעמים, על עיניו הכחולות וזרועותיו השריריות, תיאורים שלא תואמים בעיניי את הילת הקדושה שייחסה לו המספרת) מאפשר לשרה להצטרף עם אביה מידי ערב שבת לשיעור שהוא מעביר לגברים. ולא רק זאת אלא הוא קובע איתה מידי שבוע זמן לימוד ומענה על שאלות. בברכת הרב ובתמיכתו שרה מקימה בית ספר לבנות בו היא מלמדת אותן קריאה וכתיבה. דווקא הנשים מתקוממות ומתנגדות למהלך אך הרב משתיק אותן.
"…הזמן שתקדישי למשפחתך יושב לך בשמחות ובברכות. לעולם אל תחששי להעניק זמן, מזון, תשומת לב, חיוכים…."
הספר עשיר בתיאורים של המאכלים והמנהגים בטוניס. אימה של שרה מלמדת אותם להכין אותם ברוחב יד ובאהבה. כבת לאמא טוניסאית, רק התיאורים המפורטים והשופעים הפעילו לי את בלוטות הטעם והעלו בי גלים של זכרונות.
חלק מהסיפורים, האימרות והפתגמים הזכירו לי סיפורים שסיפרו לי בעבר אימי וסבתי.
הספר ממשיך ומתאר את חייה של שרה, נישואיה ולידת ילדיה.
לקראת סוף הספר, מסיבה שאינה מובנת, הסיפור עבר לספר על אחיה של הסופרת, בנה הבכור של שרה, כאשר האח הוא הדובר, כולל מעלליו המיניים, פירוט שלא היה בו צורך ולא תאם כלל את אופי הספר וקצת פגם בהנאה.
עד חלק זה, כל מי שמחובר ליהדות טוניס, שזכה להנות מאורם וממטעמיהם של ותיקי הדור יהנה ויתחבר לכתוב, יהנה מהפתגמים בערבית ומתיאור המאכלים והמנהגים, ואפילו יחוש געגוע.
קריאה מהנה.
