Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
כאן לא בית קפה
סופר/ת:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 206
תשאלו, מה כבר יכול לקרות בבית כנסת? ובכן, מה לא... המקום: חדר קטן ומחומם מדי. ההתרחשות: ג'קי לוי וחבר משחקים שש־בש. שתיקה ארוכה. הקוביות משתקשקות. פתאום החבר שואל, "נניח שהיית מקבל מדור בעיתון, על מה היית רוצה לכתוב?" וג'קי, בלי להזיז את המבט מהלוח, עונה, "ביקורת בתי כנסת, כמובן." זמן קצר מרגע הולדת הרעיון כבר יצא ג'קי לוי לשליחות עיתונאית שכמותה לא היתה לפני כן, וגם אחרי כן לא כל כך. במשך שש שנים הוא ביקר במאות בתי כנסת בארץ (וגם בכמה מחוץ לה), חיווה את דעתו על שפע של חוויות תפילה וקהילה, שזר את רשמיו לסיפורים שסיפר במופעים המצליחים שלו ברחבי המדינה, והוכיח שמעטים האנשים שיודעים להתבונן בעולם הייחודי של בית התפילה היהודי כמוהו. בעשרת הסיפורים בכאן לא בית קפה יוצא ג'קי לוי שוב אל מסעות בתי הכנסת שלו, אבל הפעם הוא מרחיב את המעגלים סביבם וגם מפליג בהם אל מחוזות הבדיון והדמיון. כדרכו הוא מגיע אל זירות החיפוש של סיפוריו כמו אנתרופולוג שנוסע עד קצה העולם רק כדי לחקור את תרבותו שלו – על הקומי, הטראגי והאנושי להפליא שבה — אבל הפעם הוא עושה זאת מתוך חירות אמנותית חדשה של סיפורים שבכתב, על כל המשתמע מכך. בסיפוריו של ג'קי לוי בית הכנסת הוא מגרש המשחקים, בימת התיאטרון, זירת ההיאבקות ומופע הקסמים של הלב היהודי, ובהתאמה, כמעט כל דבר יכול לקרות בו, ואכן קורה. ג'קי לוי הוא עיתונאי ופובליציסט, איש רדיו וטלוויזיה, מורה לתיאטרון ואמן סיפור. ספר הילדים פרי עטו שלושה כוכבים ומטבע ראה אף הוא אור בכנרת־זמורה־דביר. כאן לא בית קפה הוא ספרו הראשון למבוגרים.

כאן לא בית קפה- סקירה של רחל רוזיליו

הספר הינו אסופת סיפורים אנתרופולוגיים המהווים רשמים ממסעו של ג'קי לוי , העיתונאי, איש הרדיו והטלוויזיה, מורה לתיאטרון ואמן סיפור. ג'קי יצא לשליחות עיתונאית אחר ההווי בבתי כנסת. בספרו זה "כאן לא בית קפה", מופיעים עשרה סיפורים שונים האחד מהשני, המהווים בסופו של יום מוקד קהילתי. המיקוד הוא בקהילה שטווה את בית הכנסת או ההיפך.

הסיפור הראשון מספר על מטפל פילפיני , ראול, אשר באופן אדוק מניח תפילין בבית הכנסת ליהודי קשיש, רב שלמה. הוא מטפל התפילין במשנה זהירות, עוטף את ראשו של רב שלמה בטלית, יושב לצידו. האחד- מתפלל פסוקים של תפילה, השני משחק באבלס בטלפון. אך למשמע מילות התפילה המעידות על סיומה, מזנק ראול ומוריד את התפילין.  "התפיליפיני שלי"-כך מכנה אותו רב שלמה ומפנק בסוף הסיפור את ראול בפיצה לכבוד יום הולדתו.

סיפור נוסף שחדר לליבי-הוא סיפורו של בית הכנסת "חן יעקב" . ארבעים שנים חלפו מיום שנפתח  בשכונה ג'. שנים עשר זוגות צעירים יוצאי בני עקיבא, רובם התחתנו לאחר השירות הצבאי התקבצו לחבורה שחיפשה אכסניה צנועה להתכנס בה ולהתפלל. כך מצאו עצמם מתפללים מדי שבת וחד באולם הספורט של בית הספר "שדמות". וכאילו הכל ידוע וברור, ביום שישי היו מגיעים שני מתנדבים אל בית הספר בשעת סגירתו, מקבלים מפתח מאב הבית, מנקים את האולם, מושכים מהמחסן את ארון הקודש, מסדרים כיסאות וסידורים. דוכן החזן הוצב דרך קבע מתחת לסל, לא פעם היה הוא מקבל כדור ספוג שזרק אחד הילדים. לאורך השנים גדל המניין. מנהג הדגל של המתפללים היה דווקא בשמחת תורה. בהקפה השישית היו מוציאים מהמחסן את כל הכדורים ותוך כדי הריקודים עם ספרי התורה, היו מבצעים  תרגילי התקפה וקליעה לסל.  אבל אחרי 38 שנים כאשר בית הכנסת הוצף בביוב והיה קטן מלהכיל את כל מתפלליו, החלו לדאוג למבנה קבע.  וכשהוא קם על תילו, היו כבר בשלים למנות רב לקהילה. החלו ה"אודישונים"- האם ימצא האחד שיקבל את כל מנהגי המקום?

לא אכביר במילים אודות כל הסיפורים אך בהחלט שזורה בספר מניפה רחבה של גוונים של אנשים/ דמויות/ קהילות שפוקדים את בתי הכנסת מדי יום. המגוון מגוון כמו בבית קפה אך כאן זה לא בית קפה. כאן בית כנסת.

גילוי נאות :אני דתיה ופוקדת מעת לעת בבית הכנסת. זה מה ששבה את לבי ברעיון שמאחורי הספר. חלק מהסיפורים היו קריאים. לחלק פחות התחברתי.

רחל רוזיליו

אמא לשבעה וסבתא לשמונה (בנתיים..) ספרים זה נשמה - אהבה שאינה תלויה בדבר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן