בעולם מושלם שאין בו רעב, מחלות, מלחמות או סבל, הבעיה הגדולה ביותר היא שלא מתים. בזכות טכנולוגיות מתקדמות, האנושות הגיעה למצב בו יש מי שמנהל עבורם את החיים בצורה מיטבית, ויש איך לרפא את אלו שנפגעים בצורה חמורה. ובעצם, די קשה למות.
ולמה זאת בעיה אתם שואלים? כי אנשים יכולים לחיות לנצח, אבל כדי שהעולם יצליח לתפקד בצורה טובה, צריך שאנשים ימותו. וכאן בדיוק נכנסים החרמשים.
חרמשים הם מלאכי המוות של האנושות החדשה. הם אלו שנוטלים חיים, אלו שאחראים לכך שלא יהיה פיצוץ אוכלוסין והחיים יתנהלו על מי מנוחות. הם הכי גבוה בשרשרת המזון, לקחים חיים ויכולים להעניק חסינות זמנית למי שהם חפצים. הקאצ׳ היחיד הוא שמי שרוצה להיות חרמש- לא יכול, ומי שלא רוצה- חייב להיות.
הסיפור מלווה את סיטרה ורואן, שני בני נוער שהדבר האחרון שהם רוצים לעצמם זה חיים בתור חרמשים. נכון, זה אומר שיקבלו מהסובבים כבוד ויראה, המשפחות שלהם יזכו לחסינות כל עוד הם בתפקיד, אבל… ליטול חיים?
וזאת בדיוק הסיבה לכך ששניהם נבחרים להיות שוליית חרמש.
הם נכנסים לתקופת הכשרה שבה הם יהפכו למומחים באומנויות ההרג, ומבינים שלא יצאו ממנה אותו הדבר. או בכלל.
כשקראתי את התקציר של הספר חשבתי שאני יודעת פחות או יותר לאן אני נכנסת. זה היה נשמע כמו משהו מעוות ומעט חולני והופתעתי שזהו הנושא של ספר נוער, גם אם נוער בוגר. אבל להפתעתי, הספר פחות מטריד משחשבתי. הוא מעלה את נושא האכזריות והמוות בצורה רגישה מאוד.
הספר כתוב מצויין ואי אפשר שלא לאהוב את סיטרה ורואן. הם אנושיים כל כך, בעלי עומק. אהבתי ששניהם נבחרו כשוליות בגלל מאפיינים שהיו חשובים לחרמש, אבל הם מאוד שונים בגישה ולאורך הספר רואים איך הם נלחמים להישאר עצמם בזמן שהכל מסביב משתנה. העלילה מתפתלת בכיוונים לא צפויים ולא הרגשתי שיש מריחה או אובר תיאורים.
מי שמכיר אותי יודע שמשחקי הרעב הוא התנ״ך של הדיסטופיות בעיניי. חרמש הזכיר לי אותו בכמה נקודות שלא אחשוף בגלל ספוילרים.
בסך הכל ספר מעניין, זורם. יש ייצוג של כמה נקודות מבט, וזה נעשה בצורה חכמה שלא מכבידה על הקורא, מאוד אהבתי את התוספת הזאת.
הספר הוא ראשון מתוך שלושה, השניים הבאים עוד לא תורגמו לעברית.
אני בהחלט אמשיך להבא.
