בתור מוכרת בחנות ספרים, כשמופיע בשם של ספר המילה 'חנות ספרים' אני בדרך כלל אקפוץ על המציאה ואקרא אותו, גם כדי לקרוא על החוויה של אחרים העובדים בחנויות ספרים, וגם כדי לצפות לאיזו הרפתקה לא צפויה שאולי תהיה גם בחנות שלנו. במקרה של הספר הזה, התלבטתי אם לקרוא אותו או לא בתקווה שאף פעם לא אתקל בכזו סיטואציה בחנות.
לידיה, מוכרת בחנות הספרים 'מנורת קריאה', אפשר לומר שהיא מסתתרת שם מעברה. בחנות יש מושג הנקרא "צפרדעי- הספרים" לקוחות קבועים ובודדים שמוצאים את עצמם באופן קבוע בין מדפי הספרים. כשאחד מהם מתאבד בקומה העליונה בחנות הספרים, לידיה מרגישה שמשהו בחייה משתנה. לידיה יורשת את רכושו הדל של ג'ואי ומוצאת בחפציו כמה ספרים גזורים, מן חידות שג'ואי השאיר לה, מכתב התאבדות משלו. מכתב וחידות שעלולות להעמיד את לידיה שוב מול עברה.
כשקראתי על הספרים המושחתים שלידיה מצאה כאב לי הלב, לא רק שהיא איבדה את אחד מלקוחותיה האהובים, היא גם צריכה לצאת למסע לגילוי התשובות, וכל זה עם ספרים שהושחתו.
הספר עצמו מותח מאוד, ולא יכולתי לנחש את מה שיקרה, העלילה נעה בין עבר להווה והיא מפותלת מאוד, אך בסוף הספר הכול מתבהר.
למרות כל הכאב שהספר הביא איתו, אני לא מתחרטת שקראתי אותו, אמנם יכול להיות שאבדוק עכשיו שכל הספרים בחנות שלמים, וגם שמצבם הנפשי של הלקוחות הקבועים בסדר, אבל גם אשמח במציאות חיים פשוטה יותר בין מדפי הספרים.
שורה תחתונה: אם אתם מוכרים בחנות ספרים תזכרו שהספר הזה הוא רק ספר, הוא לא מציאותי!
