ספרה החדש של אלנה פרנטה נפתח באב חסר רגישות שטוען כי בתו מכוערת כמו אחותו ויטוריה. הוא אומנם אומר זאת לאשתו, מאחורי גבה של בתו ג'ובאנה אך היא שומעת אותו ומפה מתחיל מסעה לחיפוש אחר דודתה.
ג'ובאנה הינה נערה בת 12 חכמה ורגישה. הכל בחייה נראה יציב – היא תלמידה טובה, יש לה הורים מכובדים ושתי חברות טובות אידה ואנג'לה איתן היא חולקת את סודותיה. כשהיא שומעת את אביה משווה אותה לדודתה הסוררת ויטוריה היא מחליטה לבדוק אם יש בדבריו יסוד כלשהו של אמת. היא נוסעת ברשות הוריה, כמובן, לחלק הפחות טוב בנאפולי כדי לפגוש את ויטוריה ומגלה אישה קשת יום, מרירה, לא יפה ששונאת את אביה של ג'ובאנה.
ג'ובאנה מגלה את סיפור חייה הלא פשוט של ויטוריה ומדוע היא שונאת את אחיה, אביה של ג'ובאנה. אך היא גם מגלה אמיתות חדשות על הוריה שיטלטלו את מציאות חייה וישנו אותם מקצה לקצה. כל זה בזמן שהיא חווה את גיל ההתבגרות הסוער גם ככה, מתבגרת ולומדת להכיר את עצמה כאישה.
דעתי על הספר
אחרי שקראתי את ארבעת הרומנים הנפוליטניים המעולים של פרנטה, התלבטתי אם לקרוא גם את "חיי השקר של המבוגרים". חששתי כי פרנטה לא תצליח להתעלות על עצמה או אף גרוע מכך שהיא תחזור על עצמה. דבר מכך לא קרה.
מי שמחפש בימים טרופים אלה קצת אסקפיזם יקבל אותו כאן במשורה. פרנטה משרטטת את נאפולי ואת התחושות של גיבוריה באופן כזה שהקורא מרגיש כמו זבוב על הקיר. אולם המציאות המתוארת היא כואבת ומייסרת, כזו שנגעה עמוק בלבי.
זהו רומן חניכה, התבגרות ובעיקר התפכחות של נערה צעירה שצריכה לבחור במי היא בוטחת ולמי היא מאמינה. ג'ובאנה היא נערה פיקחית ותמימה שעוברת תהליך התבגרות מואץ המאלץ אותה להתבגר ואף לטעות וללמוד מטעויותיה. היא הרבה פעמים נעה בקו הדק שבין ילדה לנערה ולפעמים זה כואב כי לא תמיד היא יודעת כיצד לנהוג. במקרה שלה הגבול בין גילוי עצמי להרס עצמי מטושטש.
תמיד אהבתי את כתיבתה של פרנטה וכך גם ברומן הנוכחי. הכתיבה שלה ישירה, חשופה, מטלטלת ולא מרחמת על הקורא. היא מטיחה בנו את כל האמת גם אם היא כזו שלא נרצה לשמוע. ניכר כי יש לה המון כבוד למילה הכתובה וכי היא בוחרת כל מילה בקפידה.
"חיי השקר של המבוגרים" הוא ספר שנקרא לאט אבל הוא מכשף ולא אפשר לי לעזוב אותו, בעיקר בגלל דמותה של ג'ובאנה. כך שגם בסוף תהיתי לעצמי מה יהיה איתה ואיזו מן אישה היא תהיה בסוף.
