בעיניי זהו ספר שהינו מסמך תיעודי לכל דבר. אולי לא לפי הכללים הרישמיים של תיעוד אירועים וחוויות, אך בהחלט תיעוד של תקופה, של אירועים, מחשבות וסיטואציות שונות. תיעוד נשי. כל הכותבות הינן נשים.
הלימונדה של הקורונה.
בתקופת הקורונה רשת האינטרנט פרחה. לימודים דרך הזום, קורסים מקצועיים, מפגשים חברתיים, הרצאות ועוד. הספר הינו תוצר של פרוייקט ייחודי בו מספר נשים ,ניצלו את הסגרים, התאגדו יחדיו בקורס כתיבה וכתבו מחוויות הקורונה. הקורונה אילצה אותנו להאט את קצב החיים, להתמקד בעצמנו, במשפחתנו ובסביבתנו הקרובה. ומתוך כך לשים לב לפרטים, לנושאים ולאנשים שהתעלמנו, או חלפנו לידם בימי שיגרה. דברים שהיו מובנים מאליהם הפכו לפעמים לבילתי מושגים .
אין אחת שלא תמצא לפחות סיפור אחד להזדהות איתו.
בדידות, זוגיות, טיפולי פוריות שהופסקו, אלימות במשפחה, יום הזיכרון, יום השנה, הצורך במרחבים, תחושת הקירות הסוגרים, הבידוד, החתונה, הריחוק מהמשפחה המורחבת, הצורך להגן על הילדים והמבוגרים ועוד
מרבית הסיפורים הינם סיפורים אישיים מרגשים ונוגעים ללב, לא פעם הרגשתי כאילו מישהו כותב את המחשבות שלי. ולמען האמת? המחשבות והרגשות של כולנו בתקופה ההזויה הזו. החשש מבידוד, השהיה בבידוד, השהיה של כל המשפחה ביחד, בלי מסגרות לימודיות ולפעמים בלי מרחב מספק. חיונית או לא חיונית, הצורך בשמים כחולים, מרחבים פתוחים, בצחוק ובמפגש עם חברים.
הספר מורכב מעשרים סיפורים שכתבו עשרים כותבות שונות עם סגנונות כתיבה שונים וזה אחד המרכיבים היחודיים של הספר. כל אחת מביאה את העולם שלה. את החוויה שלה ואת הלב שלה לתוך הסיפור.
הסיפורים הינם למעשה שיקוף של האנשים השונים בחברה הישראלית, הסתכלות שונה וייחודית על מצבים רגילים, דברים בסיסיים שהיינו עושים בשגרה, פתאום הפכו למיוחדים, למאתגרים.
נגע לליבי במיוחד הסיפור "יום אחד העולם הקשיב". במשפט אחד, ארבע מילים, תומצתו צרכים ורצונות של ילד אוטיסט. בימי שיגרה מבקשים ממנו להתגמש, לבטל את רצונו ולהיות מותאם לכלל, בקורונה כל העולם היה שותף לרצונות שלו.
שם הספר הינו חיובית, ולא סתם. דווקא בתוך החושך והכאוס שיצרה הקורונה, הכותבות חיפשו ומצאו נקודות של אור. נקודה חיובית להישען עליה ולהאיר את יומן וחיי משפחתן.
זהו ספר ייחודי שהינו מזכרת משלל התופעות החברתיות והאישיות בתקופת הקורונה.
