הספר "חואניטה איילת" מבוסס על סיפור חייה האמתיים של יונית קמחי-מרצה ומדריכה בתחומי תרבויות עולם, מגדר, אמנות וקולנוע.
כשהייתה יונית רווקה בת שלושים היא התגוררה בתל אביב ונהנתה לחיות את הרגע.
בטיול ספונטני לפריז החלה יונית להרגיש לא טוב ולאחר שנחתה בארץ היא הגיעה ישירות לבית החולים, שם כרתו את אחת מהשחלות שלה כתוצאה ממחלת הסרטן שהתגלתה בגופה.
יונית עברה שלוש שנים קשות ומטלטלות כשגופה נלחם במחלה, היא עברה ניתוחים, הקרנות, טיפולי כימותרפיה, תופעות לוואי מעיקות ובקיצור, כל החבילה יחד עם האלמנט על חשבון הבית.
המלחמה נערכה בכמה חזיתות, ואני בכלל לא ידעתי שגייסו אותי, פשוט הרגשתי שאני הולכת למות. (עמ' 13)
עשר שנים לאחר מכן, יונית עמוסה בצלקות נפשיות וגופניות, אמנם בריאה אך נטולת רחם, והיא כמהה רק לדבר אחד – להיות אמא.
מכיוון שהיא אינה יכולה ללדת, האופציה היחידה שנותרה לה היא לאמץ.
יונית עוברת "תחקיר בטחוני" תחת עינה הפקוחה של עובדת סוציאלית, היא צריכה לספק מסמכים לרוב ולעשות הכל כדי להוכיח שהיא אם ראויה לילד המאומץ שלה.
היא עוברת תהליך ארוך ומייגע וגם צריכה לבחור ארץ יעד ממנה היא רוצה לאמץ ולבסוף מחליטה שהיא רוצה ילדה מגואטמלה.
כאשר הרגע המיוחל מגיע, לאחר חודשים ארוכים ומורטי עצבים, יונית נוסעת אל הצד השני של הגלובוס כדי לפגוש את ילדתה החדשה.
אני הייתי בהיריון וירטואלי, התינוקת שלי כבר נולדה, אין לי כמעט שום מידע עליה, ולמרות כל אלו אני חשה אותה, מתרגשת מהמחשבה עליה, מתגעגעת לחבק אותה. (עמ' 44)
המפגש בין יונית לבתה (ששמה הוא נטע) מוליד מיד אהבה גדולה אבל האם יונית כבר נחשבת למאה אחוז אמא למרות שנטע נולדה מרחם של אישה אחרת? האם היא אמא מספיק טובה?
יונית מתארת בספרה את החרדות שאופפות אותה סביב הילדה, יש קטע בספר שבו היא מספרת איך קפצה לרגע למכולת השכונתית לקנות טיטולים והשאירה את הילדה עם המנקה של בית המלון בו שהתה ובדרך חזרה היא החלה פתאום להריץ סרטים בראש שנטע נחטפה על ידי המנקה, ברגע שקראתי את זה חשבתי לעצמי: מזל טוב יונית, עכשיו רשמית את אמא! או כמו שאמר פעם מישהו חכם: "ילדים הם טיפה של אושר בים של דאגות".
הנסיעה לגואטמלה הופכת באלגנטיות משבוע אחד לחודשיים מייגעים כתוצאה מעיכובי ביורוקרטיה של מדינת עולם שלישי ובנוסף ישנם קשיי תקשורת של שפה זרה וכלום במערכת לא זז. הבדידות והריחוק ממשפחתה מקשים על יונית את כל תהליך האימוץ שהיא עוברת וכמעט שוברים את רוחה.
המסע של יונית ונטע לא מסתיים באימוץ והן יעברו יחד עוד תלאות רבות, הרפתקאות מורטות עצבים ורגעים מרגשים בדרכן לאושר המיוחל.
חשבתי שדברים כאלה לא קורים אף פעם, והנה אני עצמי באמצע סיפור שכזה! צריך לכתוב עלי ספר, באמת! כשאגדל אז אכתוב אותו-אבל הרי אני גדולה כבר עכשיו.. (עמ' 150)
קראתי את הספר בנשימה עצורה, צחקתי ובכיתי, התרגשתי והזדהתי עם תחושת החרדות של יונית כאמא טריה שעוברת תהליך לא פשוט בבדידות מוחלטת.
הספר כתוב בשפה קולחת, מלא בהומור עצמי שגרם לי לא פעם לחייך וכמובן שהיו הרבה קטעים שלא יכולתי לעצור את הדמעות ובקיצור: רוצו לקרוא, מומלץ בחום.
קריאה מהנה
