Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
חדש חושך
סופר/ת:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 207
איתן הוא מאבטח בדיזנגוף סנטר, סטודנט למתמטיקה ולמדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, וצייר דיוקנאות במדרחוב נחלת בנימין, בימי שישי. מישל עלתה לישראל מלִיוֹן שבצרפת. איתן צופה בה חולפת על פניו מדי יום ביומו, בדרכה למקום עבודתה ומצלמת רוליפלקס ישנה תלויה על צווארה. הוא מדמיין שהיא ישנה איתה. השניים מהווים את ליבת הרומן הפוליפוני חדר חושך, הפורש בפנינו את חידת חייהם של צעירים החיים בתווך שבין עולם האמנות לחיי היומיום התובעניים והשגרתיים. במערכת היחסים הנרקמת ביניהם עולות תהיות על מהות האמנות ועל סיווגו של אדם כאמן בעיני אחרים ובעיני עצמו, על חירותו ועל הסודות המעצבים את מהותו. יעל שכנאי, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בגבעתיים. היא מו”לית הוצאת “רימונים” וסופרת, מקיימת מפגשים עם קוראים ועם תלמידי בתי ספר ועורכת כתבי יד. בין ספריה שראו אור: "פירורי קינמון" (רימונים, 2008), "אור נדלק במרפסת" (ספריית מעריב, 2012), "ילד רע" (כנרת זב”מ דביר, 2017).

הספר הזה יעסוק בשניים מרכזיים. איתן ומישל. איתן הוא הבחור של המספרים והתיקים, אולי גם קצת של הציורים. הוא מאבטח בדיזנגוף סנטר, בודק תיקים של אנשים, והוא עושה את זה תוך כדי התואר שלו במתמטיקה ומדעי המחשב, בימי שישי הוא בנחלת בנימין, מצייר אנשים. מישל היא הבחורה של המצלמה והילדים, אולי גם קצת של השקט. היא מסתובבת תמיד עם מצלמה ישנה על הצוואר, מצלמת אנשים, מדברת דרך התמונות. היא גם תמיד עם ילדים, מוצאת לעצמה את עולמה. מישל עוברת על פניו של איתן בכל בוקר, היא לא יודעת אבל הוא צופה בה, בארוכה. רק כשהיא נעלמת פתאום הוא מחליט לעשות מעשה, ולהתחיל לחפש. משם הסיפור שלהם הולך להתגלגל, עד לסוף לא צפוי, ולהמשך שלו שיגדיר בדיוק מה זו אהבה.

יש לי תמיד מן קטע כזה, שכשאני קוראת ספר אני מנסה להבין למה הכריכה היא כזו, ולמה קראו לספר בשמו. כאן, בספר הזה, הצלחתי לעלות על הדברים די מהר, ודווקא שמחתי מזה. הרגשתי שהספר ישיר איתי, הדמויות של מישל ואיתן הן אמיתיות כל כך, עמוקות, ולכן הפתיע אותי שדמויות הרקע מצומצמות הרבה פעמים, למרות שהן כן חלק משמעותי מהסיפור.

הספר נע בין איתן למישל, אצל איתן בעיקר ההווה שלו, ואצל מישל בעיקר העבר. השפה של הספר היא שפה אמנותית בכל הקשור לנקודת המבט של מישל, אך כשזה מגיע אל איתן השפה היא גולמית יותר, רגילה משהו. יכול להיות שזה קשור לדמויות עצמן, אך הרגשתי שזה אולי קשור לנקודת מבטה של הסופרת כאישה.

זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של יעל שכנאי, למרות שכבר יצאו לה קודמים. אך אני חושבת שבעתיד עוד אגלה אצלה עולמות חדשים ואצלול לכתיבה שלה בשמחה. הספר לא נקי, ולא חף מתיאורים. הוא מתאים לאוהבי אמנות, ובעיקר לאוהבי הצילום. הוא מתאים גם לאלו שאוהבי רומן טוב, ויש להם רגע לשקוע בכתיבה הסוחפת.

שורה תחתונה: שפת הצילום היא שפה לא מדוברת, אבל אפשר לראות דרכה עולם שלם.

רעות אסתר פנקוס

לומדת חינוך, עובדת בסטימצקי ומכורה לריח של ספרים וגם לקריאה בהם.

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    יעל שכנאי

    רעות, תודה רבה על הקריאה היפה שלך. התרגשתי.
    יעל שכנאי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן