חדר חושך – סקירה של רעות אסתר פנקוס

הספר הזה יעסוק בשניים מרכזיים. איתן ומישל. איתן הוא הבחור של המספרים והתיקים, אולי גם קצת של הציורים. הוא מאבטח בדיזנגוף סנטר, בודק תיקים של אנשים, והוא עושה את זה תוך כדי התואר שלו במתמטיקה ומדעי המחשב, בימי שישי הוא בנחלת בנימין, מצייר אנשים. מישל היא הבחורה של המצלמה והילדים, אולי גם קצת של השקט. היא מסתובבת תמיד עם מצלמה ישנה על הצוואר, מצלמת אנשים, מדברת דרך התמונות. היא גם תמיד עם ילדים, מוצאת לעצמה את עולמה. מישל עוברת על פניו של איתן בכל בוקר, היא לא יודעת אבל הוא צופה בה, בארוכה. רק כשהיא נעלמת פתאום הוא מחליט לעשות מעשה, ולהתחיל לחפש. משם הסיפור שלהם הולך להתגלגל, עד לסוף לא צפוי, ולהמשך שלו שיגדיר בדיוק מה זו אהבה.

יש לי תמיד מן קטע כזה, שכשאני קוראת ספר אני מנסה להבין למה הכריכה היא כזו, ולמה קראו לספר בשמו. כאן, בספר הזה, הצלחתי לעלות על הדברים די מהר, ודווקא שמחתי מזה. הרגשתי שהספר ישיר איתי, הדמויות של מישל ואיתן הן אמיתיות כל כך, עמוקות, ולכן הפתיע אותי שדמויות הרקע מצומצמות הרבה פעמים, למרות שהן כן חלק משמעותי מהסיפור.

הספר נע בין איתן למישל, אצל איתן בעיקר ההווה שלו, ואצל מישל בעיקר העבר. השפה של הספר היא שפה אמנותית בכל הקשור לנקודת המבט של מישל, אך כשזה מגיע אל איתן השפה היא גולמית יותר, רגילה משהו. יכול להיות שזה קשור לדמויות עצמן, אך הרגשתי שזה אולי קשור לנקודת מבטה של הסופרת כאישה.

זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של יעל שכנאי, למרות שכבר יצאו לה קודמים. אך אני חושבת שבעתיד עוד אגלה אצלה עולמות חדשים ואצלול לכתיבה שלה בשמחה. הספר לא נקי, ולא חף מתיאורים. הוא מתאים לאוהבי אמנות, ובעיקר לאוהבי הצילום. הוא מתאים גם לאלו שאוהבי רומן טוב, ויש להם רגע לשקוע בכתיבה הסוחפת.

שורה תחתונה: שפת הצילום היא שפה לא מדוברת, אבל אפשר לראות דרכה עולם שלם.