חדר הפלאות, חדר מספר 405, הוא החדר שבו שוכב לואי בן ה-12, שביום אחד משתנים חייו וחיי אימו, כאשר הוא נפגע בתאונת דרכים ושוקע בתרדמת. באחד מן הימים, כשתלמה, אימו של לואי, נכנסת לחדר שלו בביתה, היא מוצאת שם את ספר הפלאות. ספר הפלאות מלא בחלומות שלואי רצה להגשים במהלך חייו, וכשלואי עומד בין חיים למוות, אימו מחליטה להגשים את החלומות במקומו, במחשבה שזה יעזור לו להתעורר. בעזרת אנשים טובים בדרך, היא מגשימה את החלומות של לואי ודואגת שהוא גם ידע על כל חלום שהתגשם.
אנחנו חיים בעידן של הגשמה עצמית, וספרים רבים כבר נכתבו בנושא. אבל הספר הזה הוא אחר. במבט ראשון הספר אמור להיות ספר כואב ומלא דמעות, אבל הוא בכלל לא כזה, הספר מלא בתקווה ובצחוק, הוא מראה שכשאופטימיות היא שם המשחק, אז החיים מתנהלים אחרת. הוא מזכיר לנו שיש אנשים טובים באמצע הדרך, ודווקא ברגעים החשוכים, כשאנחנו מרגישים הכי לבד, תמיד יהיה מי שיבוא לעזרתנו.
מהרגע שהספר נח בידיי חשבתי שהוא יהיה די צפוי, והוא הצליח להפתיע פעם אחר פעם, התרגשתי לכל אורך הספר, והבנתי איזה כוח יש למשפחה. הספר מביא לא רק את נקודת מבטה של תלמה, אלא גם את מה שמתחולל במוחו של לואי בזמן התרדמת שהוא שרוי בה.
חדר הפלאות, כתוב בצורה כה מופלאה. ולמרות הנושא הכאוב שלו, הוא זורם בקצב מהיר. מהרגע שהנחתי אותו בידיים, היה לי קשה לעזוב אותו. הוא מזכיר לי רשימות שהייתי כותבת כילדה, ונותן לי תקווה שאולי יום אחד אגשים אותם, גם בלי תרדמת באמצע. הספר הזכיר לי ספרים שכבר קראתי, אבל עם כל השיגעון שבו הוא עדיין הרגיש לי ראליסטי יותר מכולם.
שורה תחתונה: כשהקושי מתובל בהומור, החיים נראים צבעוניים יותר!
