עלילת הספר 'זיעה' מתמקדת בשיכון מוזנח בעיר סלבדור שבברזיל שבו מתגוררים דיירים רבים: פורצים ופרוצות, פועלים ורוכלים, חיילים וערבים, מגוון ססגוני של אנשים מכל הצבעים, המינים והסוגים שיומם קשה והם רק מבקשים לשרוד ולחיות כמו כולם בתוך העוני שלהם.
הם חיים בתוך זוהמה ובתנאים מחפירים כאשר חולדות מתרוצצות להם בין הרגליים וריח הזיעה מלווה באופן קבוע את חדר המדרגות.
כל פרק מלווה דמות קשת יום אחרת, חייה העצובים, העוני, הרעב והמחלות, הפשפשים והקרציות אבל לכל אחת מהן יש חלומות ותקוות לעתיד ורוד יותר.
מאה ושש עשרה דירות חדר, יותר משש מאות בני אדם. עולם בפני עצמו. עולם מסריח, בלי תברואה, ללא מוסר, עם חולדות, גסויות ואנשים. (עמ' 9)
אנשי השיכון כבר לא יכולים לסבול את העוני הנורא והרעב, הם רוצים לעשות מהפכה נגד העשירים שמנצלים אותם, שמרוויחים מזיעת אפם אבל אין להם את הכח להתאגד ולעשות את זה אז בינתיים הם ממשיכים לצאת כל בוקר לעבודה ולעשות את הדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב: לשרוד!
בקיץ הם סובלים מהחום הנורא ובחורף מנזילות קשות בתוך הדירות הרקובות.
מי שחולה יכול רק לספור את הימים שעוד נותרו לו לחיות כי טיפול רפואי הוא לא פריבילגיה שנועדה לעניים.
מה יעלה בגורלם של אנשי השיכון?
הספר הזה הזכיר לי מאד את הטלנובלות הברזילאיות שהייתי נוהגת לצפות בהן על חיי העוני של האנשים שגרו בפאבלות לעומת אלה שהתגוררו במרכז העיר ונהנו מחיי נוחות. יכולתי דרך כתיבתו של הסופר לדמיין את חייהם הקשים של הדמויות בעלילה וזה היה די מזעזע ומדכא, ממש עלובי החיים-הגרסה הברזילאית.
אחרי קריאת ספר כזה אני רק יכולה להודות כל יום על מה שיש לי, לא קל להיות עני ולא קל לצאת ממעגל העוני ובמילה אחת: עצוב!
קריאה מהנה.
