השנה היא 1918, משפחת ברייט שרק איבדה את התינוק שלה, היתה צריכה התחלה חדשה. שלוש בנות היו להם: מגי, אוולין ווילה. כשדוד פרד הציע להם להצטרף אליו לגור איתו בעיר הגדולה, הם ענו בחיוב, זנחו את ייצור הסיגרים שפרנס אותם עד כה ועברו לפילדלפיה.
דוד פרד גר מעל בית הלוויות שהיה בבעלותו. אב המשפחה עבד עם דוד פרד, האמא פולין ניהלה את הבית ועבדה חלקית בבית הלוויות, כך המשפחה התאקלמה לאט למצב החדש. לבנות אסור היה להכנס לבית הלוויות, חלק מהבית היה איזור סגור עבורן. הן הכירו חברים חדשים והתרגלו למסגרות החדשות אליהן נכנסו.
הכל היה טוב ויפה עד שמגפת השפעת הספרדית הגיעה לפילדלפיה וטרפה את כל הקלפים. אנשים רבים חלו והחלו גופות להיערם ברחובות. בית הלוויות של הדוד פרד לא יכל להכיל את כולם ואילו דוד פרד ואביהם לא עמדו בעומס העבודה.
במקביל התרחשה מלחמת העולם הראשונה אי שם באירופה. המוני בחורים אמריקאים התגייסו לצבא בשביל לנסות להבטיח עולם טוב יותר, בניהם גם אב המשפחה, תומס. פרד התקשה להתמודד עם העבודה בבית הלוויות לבדו ופולין והבנות דאגו לתומס וחיכו לו שיחזור בריא ושלם מאירופה.
פולין טיפלה בבנות, ניסתה לעזור לפרד ואף התנדבה לעזור לאנשים חולים, היא חלקה להם מזון. באחד הפעמים שמגי הצטרפה אליה, מגי מוצאת תינוק נטוש שאימו מתה מהשפעת ולוקחת אותו לביתן. הן ניסו למצוא את משפחתו אך ללא הועיל והתינוק הפך לבן משפחה, ממש במקום הנרי שמת.
המחלה הקשה לא פסחה על אף בית בפילדלפיה. והיא הגיעה גם לביתם של המשפחה ומשנה את חייהם מהקצה אל הקצה.
מה יעלה בגורל המשפחה ואיך הם ישרדו?
סיפור טוב שמסופר ברוח התקופה מה שמעיד על כשרונה של מייסנר. כל פרק מסופר מנקודת מבטה של אחת מהבנות או מנקודת מבטה של אימן, פולין. למרות שמבחינתי היה ניתן לקצר את הספר והוא נקרא באיטיות, אהבתי את הספר ונהנתי מקריאתו בעיקר בזכות הכתיבה של הסופרת.
