הספר הזה מתחיל בנקודה הכי כואבת. על הפרק הראשון אנחנו מגלים שהזוג הצעיר הזה, שנשוי רק שבוע וחצי, כבר נפרד. בן ואלזי נמצאים עדיין בירח הדבש שלהם, עוד באופוריה שלאחר החתונה, כשהכול עדיין ורוד ויפה. אלזי שולחת את בן למכולת לידם אך הוא לא חוזר. הפרק הראשון מכאיב בבטן ומראה לנו שבן נהרג בתאונה קטלנית. ומכאן כל הספר רק מתחיל…
הספר מציג שתי נקודות זמן, האחת – היום, בה אלזי מנסה להתמודד עם המוות, והשנייה – סיפור ההיכרות של בן ושל אלזי. הספר מדלג כל פעם בין דצמבר, בו הכירו, ובין יוני, שבו בן נהרג.
בפרקים הראשונים אנחנו מגלים שאלזי וחמותה, סוזן, כלל לא מכירות. בן מעולם לא הכיר בין השתיים ואת הסיבות לכך תוכלו למצוא בספר. סוזן כלל לא מאמינה שאלזי ובנה התחתנו ומבקשת לראות הוכחה. נראה לה שאלזי מתחזה, הרי לא ייתכן שבנה יינשא ללא ידיעתה.
את דמותה של סוזן לא אהבתי בהתחלה, היא התייחסה לאלזי לא יפה, כשם שרק היא נאבקת באבל של בנה. אך אט אט השתיים מתקרבות ולומדות איך להאפיל על האבל ואיך להצליח לשרוד אותו.
מדובר בספר קשה, שלא תחשבו לרגע שהוא קל ואל תתנו לכריכה היפה להטעות אתכם. מדובר בספר עמוק שיגרום לכם לרצות לבכות כל כך הרבה פעמים. ספר שיכול לעזור לכל אדם שמתאבל על בן זוגו. הסופרת מכניסה את המחשבות הכי כמוסות של אלזי אל תוך הספר, עד כדי כך שהיא גורמת להן להישמע אמינות. נהניתי לקרוא את הספר, אני לא אגיד שלא. אך כמובן שלא מדובר בספר שכולו טוב ואין בו "הפי אנדינג", כי הרי בן לא יחזור. אבל הדרך ששתי הדמויות עוברות ביחד היא מה שעושה את הספר והיא מה שהופך אותו לספר כל כך טוב.
ממליצה בחום למרות שמדובר בספר לא קל.
