Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
התינשאי לי?
סוגות: ,
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 294
ביום הראשון של השנה בחדשה, בגשם זלעפות, יוצאת אלזי פורטר לאסוף מגש פיצה ליחיד. יום רגיל לכאורה. היא לא מצפה לפגוש מישהו, ובטח שלא את בן רוס המיוחד ומלא הקסם. החיבור המידי סוחף. לא חולפות עשרים וארבע שעות ובן מזמין אותה לצאת איתו שוב. ההתאהבות ביניהם משכרת כפי שהיא מלאת השראה, כך שלאחר חמישה חודשים, במאי, הם כבר נישאים זה לזה בהחלטה ספונטנית ורומנטית. אלא שליקום יש תכניות משלו ושבר גדול מטלטל את חייה של אלזי. כך כשהיא מחויבת להתמודד מול פני המציאות המשתנה, בפסיעות שיש בהן מן הכאב, הייאוש והכעס, אף הבלתי צפוי מכריח את אלזי להתבונן באמת הפנימית והחיצונית של גורלה. הספר שוזר את סיפור הרומן הייחודי של אלזי ובן - משקף נגיעה אנושית דקה ומדויקת. הוא יזכיר לכם שתמיד קיימת הדרך לגלות את התחדשותו של הטוב.

החיים ארוכים מאד, ומלאי תהפוכות מפתיעות.

כשהייתי צעירה והייתי מבקשת מאמא שלי רשות לעשות משהו שהיה נחשב בעיניה למסוכן או הרפתקני אז תמיד הייתי שומעת ממנה את המשפט: "מוטב לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע."
כשבגרתי והפכתי להיות אמא בעצמי הבנתי את החרדה והדאגנות שלה וגם הצלחתי להפנים עד כמה החיים שבריריים ובני חלוף, רגע אחד אתה כאן ובמשנהו כבר לא.

אלזי ובן מאוהבים זה בזו והם נשואים טריים רק שבוע וחצי כשברגע אחד לא צפוי, בן נהרג בתאונת דרכים ומותיר מאחור את אלזי המומה ושבורת לב.
הם הכירו ונפרדו לנצח בקונוטציה של אוכל כמו סגירת מעגל שאולי היתה מצחיקה אם זה לא היה נגמר במוות.
אלזי נאלצת להצטרף לסוזן, אמו של בן, אישה שמעולם לא פגשה בעבר ולתכנן יחד איתה את ההלוויה של האיש שעד לפני כמה שעות היה הגבר של חייה.
סוזן ואלזי לא רואות עין בעין את סידורי ההלוויה של בן והן נלחמות על מקומן בחייו (או יותר נכון במותו). סוזן לא מכירה באלזי כאשתו של בן והיא מתעקשת להחליט מה יקרה לגופתו של בנה.
אלזי לא מאמינה שכל זה קורה לה, הרי היא ובן הבטיחו לאהוב לנצח, להיות בלתי נפרדים אז איך ברגע אחד החיים התהפכו על פיהם?

זה הגוף שחיבק אותי כשבכיתי, שגרם לי להרגיש חיה, שגרם לי להרגיש מטורפת, שגרם לי לבכות ולרעוד מרוב אושר. הוא חסר חיים, אבל זה לא אומר שוויתרתי עליו. (עמ' 69)

אלזי היתה אמורה לצאת לירח דבש ולחגוג את נישואיה ובמקום זאת היא עומדת בהלוויה של בן מול אנשים שהיא אפילו לא מכירה וצריכה לחשוב מה להגיד ואיך להתנהג במעמד כל כך לא נעים.
הזמן עובר ואלזי עושה הכל כדי להתמודד עם האבל שלה, היא חוזרת לעבודתה כספרנית ונתמכת בחברתה הטובה אנה, שמשמשת לה אוזן קשבת ברגעיה הקשים ביותר.
אלזי נזכרת איך הכירה את בן והעלילה נעה בין ההווה לעבר וחושפת עוד קצת פרטים על הקשר המיוחד בין שניהם.
אלזי ממורמרת ומרגישה בדידות, קשה לה לראות איך כולם סביבה מאושרים ומאוהבים בזמן שחייה שלה נעצרו ביום שבו בן נהרג והיא מבינה שבסופו של דבר היחידה שמרגישה בדיוק כמוה היא דווקא סוזן, האישה שאיבדה את הבן שלה ואת בעלה והיא נמצאת באותו מעמד כמוה.

האם תצליח אלזי להתגבר על מותו של בן? האם יחסיה עם סוזן יעלו לשלב הבא?

הקשר בין בן לאלזי היה קצר אך אינטנסיבי, הם אמנם הכירו רק חצי שנה אבל התנהגו כמו זוג שנמצא יחד כל החיים. הספר הזה שבר לי את הלב, אמנם היה בו עצב אבל גם הרבה תקווה ואופטימיות. אהבתי את דמותה של אלזי, היו בה כוחות נפש שהיא אפילו לא היתה מודעת לקיומם ואפילו אהבתי יותר את דמותה של סוזן (מפתיע משהו), הדרך שלה להתמודד עם המוות הדהימה אותי, הערצתי אותה על כך וגם אהבתי את הפרקטיות שלה והאמונה ש:
it is what it is…זה המצב ועם זה ננצח! הספר מקסים ומרגש ומומלץ ביותר לכל הנשמות הרומנטיות.

קריאה מהנה.

 

חגית בן-חור

חגית בן חור, בלוגרית ספרים, חיה בסרט ומכורה לסדרות טלוויזיה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן