Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Post Type Selectors
השתקן
סופר/ת:
סוגה:
מוציא לאור:
ספר:
שנת הוצאה: 2022
מס' עמודים: 248
בלבו של הרומן “השתקן״ עומדת תעלומה: מיהו שמשון שטיל, בעל מעדנייה לא כשרה בדרום הארץ, שלאחר מותו מוצא בנו היחיד, בין חפציו, קופסה ובה שתי מגילות נייר מגולגלות ומהודקות בסיכה עם צלב קרס. מה יש באותן מגילות? ואילו סודות הן עתידות לחשוף על זהות האב, הבן ומשפחתם? שמחה, בנו של שמשון, גדל בצל אב שתקן וזועף, שתיעב כל סממן דתי. בילדותו, באופקים של סוף שנות השבעים, חבריו לכיתה לעגו לו וקראו לו גוי, משום שאביו לא מל אותו וסירב בתוקף לחגוג לו בר מצווה (“כי אנחנו לא יהודים״). במשך שנים סירב שמחה לקרוא את המגילות הנשכחות של אביו, וכשהוא סוף־סוף מציץ פנימה – בעקבות מפגש מקרי ברכבת עם אישה חרדית יפהפייה – הוא מגלה לתדהמתו יומן כתוב ביידיש שטומן בחובו סיפור בלתי נתפס: על שני אחים שעולמם חרב עליהם במלחמת העולם השנייה, על מאבק הישרדות נורא שבו מיטשטשים הגבולות בין אסור למותר, על אמונה וכפירה, ועל גבר אומלל ורדוף המתאהב באישה אחת – אישה שנוהרות אליה כל הציפורים בעולם. מחבר “השתקן״, ארי ליברמן, הוא גם סופר וגם איש אקדמיה, ובספר זה הוא עושה מהלך ספרותי יוצא דופן: הוא מציג בפנינו – נוסף על עלילה מרתקת – את הניגוד המהותי שבין כוחה העצום של הסיפורת לעומת מגבלותיה של הכתיבה האקדמית. מצד אחד, הרומן כולל את סיפורו של הבן ואת היומן עצמו; מצד אחר, אנו מתוודעים לפרופסור עזרא פרנקל – דמות בדיונית של היסטוריון שמתרגם את היומן – דרך הקדמה יומרנית פרי עטו והערות שוליים קטנוניות שהוא מעיר לאורך התרגום. בכך מגחיך ליברמן את מעורבותם של היסטוריונים בטקסטים אישיים, ואת אמונתם כי מעשיהם נותנים לטקסט את תוקפו ההיסטורי. ליברמן מעניק את הבכורה דווקא לסיפורת החיה והרוטטת. אם אתם רוצים לדעת משהו על ההיסטוריה, כמו לוחש לנו המחבר, הקשיבו למספרי הסיפורים ולא להיסטוריונים. ואכן, הרומן הזה הוא הוכחה נוספת לכוחה של הספרות לעמוד על טבעם של מעשי האדם. זהו ספרו השני של ארי ליברמן (“אלופי התמימות״, 2014).

שמחה שטיל נולד להורים שהיו כבר די מבוגרים, הם חיכו לו הרבה זמן. אימו מתה מהתקף לב כשהיה רק בן שש והוא גדל עם אביו שמת גם הוא כשמלאו לשמחה תשע עשרה.

לאביו של שמחה, שמשון היתה מעדניה לא כשרה, וכששומרי הכשרות התעמתו איתו הוא הצהיר שהוא לא יהודי. לבנו אמר גם שאינו מוסלמי ואינו נוצרי, גם זהותו של שמחה היתה בספק, אביו סרב למול אותו. כמה שהוא ניסה לדלות מידע כמה שלא הצליח, אבא שלו היה בונקר ולא שחרר מידע גם לשאלות ברומו של עולם כמו מדוע סרב למול אותו ומדוע התנגד שיעלה לתורה כמו כל יהודי בן שלוש עשרה.
אביו לא הסגיר מאיזו מדינה הוא הגיע באירופה, הוא סרב לספר על משפחה שהיתה לו. או שהיה שורק מנגינות, או שהיה שותק.

רק כאשר נפרד מאביו שהיה על ערש דווי, הוא הבחין במספר על היד שלו והבין שהוא שרד את המחנות. הוא התקשה להבין שכן אבא שלו הכחיש בתוקף את יהדותו, כעת התחיל להבין למה.
כשפינה את ביתו של אביו ושסידר את חפציו הוא גילה את כל מה שאביו הסתיר ממנו שנים, פתאום הוא התחיל להבין דברים.
הוא מצא תמונות, מסמכים, חפצים אישיים וגם יומן שכתב, שני גלילי מגולגלים שסיכת צלב קרס חותמת כל אחד מהגלילים.

בהתחלה הוא מסרב לקרוא את מה שכתב אביו, כנראה שחשש ממה שיגלה, חשש לקרוא על העבר הקשה של אביו. לא סתם הוא היה איש נוקשה, לא סתם קראו לו השתקן.
המגילות שמצא לוקחות אותנו לחלקו השני של הספר, ליומן של אביו.

ביומן הוא מספר על כל הזוועות שעבר מהרגע שבו הגרמנים פשטו על האיזור. הם לא שיערו לעצמם מה יעוללו הגרמנים, זה עלה על כל דמיון. הוא עבר הרבה, הוא התגלגל בהרבה מקומות ופגש בלא מעט אנשים בדרך. הוא ראה שרוצחים את משפחתו, הוא היה פרטיזן ביערות ולבסוף גם ספג את הזוועות של אושוויץ. הוא עבר תהליך ארוך כשהפך מיהודי אדוק במיוחד לאתאיסט מושבע. כשקוראים את היומן שלו מבינים את האדם שהוא הפך להיות כשעלה לישראל והקים משפחה.
חוויות קשות כאלה משפיעות על הבנאדם, כל אחד לוקח את זה למקומות שונים.

למרות התיאורים הקשים בחלקו השני של הספר הוא נקרא בשטף רב, הוא מעניין ומסקרן. אין ספק שההקדמה ליומן עשתה את שלה והיומן משלים אותה, שני חלקים שמשתלבים יפה לסיפור אחד.

הסיפור הוא אמנם דמיוני אבל התחקיר שעשה הסופר ניכר, משולבות ביומן הערות מרתקות ותורמות עם הרבה מידע היסטורי.

הרבה אנשים שחוו את הזוועות העדיפו לשתוק ולא לספר, כמו סבתא שלי זכרונה לברכה. כשהיינו מנסים לדבר על הנושא הרגשתי שלא ממש רצתה לשתף, שזה הכאיב לה והעלה לה זכרונות קשים. לכן את סיפורה אני יודעת רק על קצת המזלג ממש באופן כללי. לעיתים מתחרטת שלא העלתי את סיפורה על הכתב אבל כנראה שעדיין הייתי בוחרת לא לחפור לה בפצעים שהעדיפה להשאיר סגורים.

 

שרון בצלאל

אמא לשלושה, אין לי דקה לנשום אבל בולעת ספרים כאילו אין מחר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן