אני אוהבת את הכתיבה של גיום מוסו. אוהבת את הרעיונות שלו. בספר הזה הרגשתי כמו בתוכניות הילדים בטלוויזיה. דברים מוזרים מתרחשים, דברים פתאום מסתדרים, כח המחשבה, כח החיים, הפלא ופלא.
ארתור קוסטלו, רופא צעיר, שלא מחובר למשפחתו, זוכה ביום הולדתו לביקור מיוחד מאביו. אביו חולה סרטן, לא נשאר לו זמן רב. הוא מודיע לו שהוא מנשל אותו מהירושה ומוריש לו רק דבר אחד. את מגדלור 24 הרוחות. על מנת שהוא אכן יקבל את המגדלור הוא צריך להתחייב לשני תנאים. אחד לא למכור את המגדלור לעולם ושנית לא לפתוח את דלת הברזל במרתף.
כבר נאמר שהסקרנות הרגה את החתול. במקרה הזה היא הוציאה אותו למסע ארוך וכואב. ארתור לא התאפק ופתח את הדלת ויצא למסע בזמן.
"אנחנו חיים פעמיים והחיים השניים מתחילים כשאנחנו מבינים שחיים רק פעם אחת"
ארתור נכנס למבוך בין שנים ועולמות. סבו של ארתור, סליבן, היה במבוך הזה לפניו. 24 שנים חולפות ביעף. מכל שנה הוא חווה יום אחד בלבד של 24 שעות. כמעט.
כאשר הוא מבין את מצבו בעזרת סבו, הוא מנסה לחיות את אותו היום בצורה המיטבית ביותר. לא משימה כ"כ פשוטה.
לאורך כל אותם השנים, באותם ימים בודדים, הוא מוצא אהבה, מקים משפחה וחי בחוסר ידיעה. מה יקרה כשיעברו 24 השנים האלו?
באיזה עולם הוא? אמיתי או בדוי?
גיום מוסו הצליח לבלבל אותי. קראתי את הסוף פעמיים כדי להבין את המהלך הסופי שמנחית אותנו למציאות האמיתית.
"כתיבה היא משהו אחר…. בראש ובראשונה היא מעשה של דמיון. לחיות חיים אחרים, ליצור יקומים, דמויות, עולמות דמיוניים. לעבוד על מילים, ללטש משפט, לאתר את הקצב, הנשימה, המוזיקה. כתיבה לא נועדה לרפא. הכתיבה מכאיבה, צורבת, אובססיבית."
מזמינה אתכם לצאת למסע הזה עם גיום מוסו וארתור קוסטלו ומאחלת לכם תמיד לחיות את הרגע בו אתם נמצאים.
קריאה מהנה!
