Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
הצל שלי ואני
תגית:
סוגה:
שנת הוצאה: 2019
מס' עמודים: 231
רכבת יוצאת מרציף של תחנה. איש שהיה פעם ילד יושב וצופה בנוף המתחלף, והמראות רצים לו מול העיניים. הנופים הניבטים אליו מבעד לחלון מזכירים לו תמונות מעבר רחוק. האיש שהיה פעם ילד חוזר הביתה, אל השכונה שלו, והוא איש אחר, אדם בוגר. הוא מנסה למיין את הזיכרונות, לפענח אותם, אבל הכל השתנה כאן: קולות הציפורים כמעט לא נשמעים כמו אז, הירוק של ילדותו הולך ונעלם, שבילי העפר הפכו לכבישי אספלט, והעצים לאורך השדרה, שפעם כאילו נגעו בשמים, נראים עכשיו קטנים יותר, עטופים אבק חום. כאן היה פעם הבית שלו. כאן פקח לראשונה את עיניו. כאן שמע לראשונה את הצלילים. הצל שלי ואני מביא תמונות מימי ילדותו והתבגרותו של יהודה פוליקר, אחד המוכשרים והאהובים ביותר בין המוזיקאים והזמרים של ישראל: תמונות של ילדות בעיר פרברית, בשכונת עולים של ראשית ימי המדינה, ובמיוחד - בבית שמוֹראוֹת המלחמה ממשיכים לחיות בו ולהקדיר את שלוותו. עברם של זוג ההורים - שניהם יוצאי סלוניקי, עיר שהרוב הגדול של יהודיה נשלחו למחנות המוות - כמו מטיל צל כבד על הילד שמנסה רק לגדול ולהיות כמו כולם. אז לא, הוא לא יהיה כמו כולם, אבל מה שהוא כן יהיה - עתיד להיות חלק מהותי בתרבות של כולנו. הצל שלי ואני הוא מסמך מרגש בכנותו ובישירותו, ביכולת ההתבוננות שלו, במבטו הילדותי–ובוגר כאחד. ספר שקשה להניח מן היד.

לאין שלא אלך תמיד אקח את עצמי ואת הצל שלי.

בצעירותי אהבתי מאד להקשיב לשיריו של יהודה פוליקר, עוד בתקופה שהוא היה הסולן של להקת בנזין, אבל המעריץ מספר אחד שלו הוא אבא שלי.
לפני מספר שנים הכנתי לו דיסק לרכב עם כל שיריו של פוליקר ובכל פעם שהוא שומע את השיר "חלון לים התיכון" אני רואה דמעות נוצצות בעיניים שלו, הוא כנראה נזכר בהוריו שכבר אינם בין החיים
ובילדות שלו במעברה לאחר שעלה עם הוריו מטורקיה וזאת אחת הסיבות שספרו החדש של יהודה פוליקר סקרן אותי מאד.

בספרו "הצל שלי ואני" יהודה מתאר את ילדותו וחייו לצד זוג הורים קשיי יום, יהודה היה הילד החמישי במשפחה, לאמו לא היה כח לגדל אותו וקרן האור בחייו היתה דמותו של אביו אבל גם הוא היה עסוק רוב זמנו בפרנסת המשפחה והימים היו ימי צנע בארץ ישראל ולא היה קל לכולם.
הוריו של יהודה היו ניצולי שואה מסלוניקי ויהודה גדל בצל הסיפורים על חייהם של שני הוריו בנפרד עם בני משפחותיהם בסלוניקי שלפני המלחמה וגם בזמן המלחמה.
ז'אקו, אביו של יהודה סבל מטראומה קשה בעקבות המלחמה וכל חייו ליווה אותו עצב עמוק לאחר שאיבד את כל בני משפחתו לאחר גירוש יהודי סלוניקי לפולין והוא היה הניצול היחיד ששרד את המחנות.
חייו של יהודה הושפעו מסיפורי אביו והוא חש געגוע כלפי בני המשפחה האבודים שלא יחזרו עוד.

האסון של אבי הוא מות הילדות שלי, הצל שילווה אותי כל חיי. כמה הייתי רוצה להכיר את המשפחה שלא היתה לי, את סבא מרדכי וסבתא פרלה, את הדודים והדודות. איזה מין חיים היו להם לפני המלחמה ההיא? (עמ' 28)

יהודה מתאר את ילדותו בקרית חיים, את אהבתו הטוטאלית לקולנוע, את שפת הלדינו והיוונית שדיברו בבית והרצון החזק של אמו שילמד לדבר עוד שפה מלבד העברית (כמה חבל שאני לא למדתי מאבא והנונה שלי לדבר לדינו).
הוא מתאר את המריבות הרבות בין ההורים שלו וכיצד זה השפיע עליו, המוסיקה היוונית העצובה שהתנגנה תמיד ברקע וגרמה לזכרונות עבר מכמירי לב, המאכלים האותנטיים, הזכרונות על מלחמת העולם השניה וכל מי שלא יחזור ממנה יותר שלא הרפו מאביו, אהבתו למשחק הכדורגל וסקרנותו שגרמה לו לרגל אחרי אנשים סביבו ולגלות את כל הסודות של המבוגרים שהוסתרו מפניו, אביו שהיה מגונן יתר על המידה בגלל מה שעבר במלחמה, המלחמות עם השכנים, הפחדים, הגמגום שסבל ממנו, אהבתו לבעלי חיים והבילויים הם חברי השכונה.
כילד יהודה היה סקרן ושובב ורצה מצד אחד לצאת אל החופש שלו ולמרוד אבל מצד שני היה צמוד להוריו המגוננים והיה שבוי בפחדים שלו על אף שהיה ילד מלא בדימיון ויצרתיות.
בבגרותו הוא היה נער מבולבל שלא הצליח למצוא את זהותו האישית והמינית ולגלות מה הדבר שעושה אותו מאושר עד שגילה את המוזיקה שהפכה את חייו למה שהוא היום.

בשפה מרגשת ומשעשעת מתאר יהודה פוליקר ילדות של שמחה לצד עצב, התרגשתי מאוד מהכתיבה שלו והזדהיתי עם הרבה דברים שנאמרו בספר שחיברו אותי ברגע אחד לילדות ולמשפחה שלי,
המילים בלדינו, המאכלים (נזכרתי בבורקיטס המופלא של הנונה שלי ז"ל שהיתה בשלנית בחסד), הביטויים ומשפטי החוכמה בלדינו (או כמו שאומר אבא שלי: לכל דבר יש משפט חכם בלדינו) ולחיים הקשים
שההורים שלנו עברו.
בסוף הספר עלו לי לראש מילים מאחד משיריו המפורסמים של יהודה: "לכל סיום יש התחלה חדשה וכל דרך היא דרך קשה. זה הזמן זה היום זה הרגע. החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים." – נפלא ומומלץ ביותר.

קריאה מהנה.

חגית בן-חור

חגית בן חור, בלוגרית ספרים, חיה בסרט ומכורה לסדרות טלוויזיה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן