Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Post Type Selectors
הצלצול
סוגות: ,
מוציא לאור:
ספר:
שנת הוצאה: 2022
מס' עמודים: 487
עברו שלוש שנים מאז נעלמו רואן וסיטרה; נראה ששום דבר לא עומד בין הלהב הרם גודארד לבין שליטה מוחלטת בחרמשות. בזמן שהעולם משתנה והצלצול מהדהד - נשארת השאלה: האם נותר מישהו שיכול לעצור אותו? "צלצול" הוא הספר השלישי בסדרה "להב החרמש", זוכת  Michael L. Printz Award היוקרתי למצוינות בספרי נוער. קדמו לו רבי המכר "החרמש" ו"עננה". לגיל 13+.

"מה העניין איתנו, מונירה?" שאל פאראדיי. "מה דוחף אותנו להשיג מטרות נעלות כל כך ואז לקעקע את היסודות? למה אנחנו חייבים תמיד לחבל במימוש החלומות שלנו?"
"אנחנו יצורים לא מושלמים," אמרה מונירה. "איך היינו מסתדרים בעולם מושלם?"

בספר השלישי והאחרון לסדרת "להב החרמש" אנחנו ממשיכים ללוות את סיפורו של העולם המושלם, זה שאין בו חולי ומלחמות, זה שיש בו חופש לחיות חיים שמותאמים לכל אחד. אבל כמו שכבר הבנו בשני הספרים הקודמים- העולם יכול להיות מושלם. בני האדם כנראה לעולם לא יהיו מושלמים.

לנפילה של דוריה יש כמה השלכות.

כולם הופכים למפוקפקים. כולם מלבד גרייסון טוליבר. הוא הקשר היחיד שיש לאנושות עם העננה ומהר מאוד הוא הופך להיות מנהיג. הוא נאלץ לחיות חיים שלא לגמרי בשליטתו כדי לעזור לעננה להטיב עם האנושות.

גודארד מצליח למנף את טביעת דוריה ולהתקדם מעלה בסולם הדרגות. הוא חסר מעצורים ומאיים מתמיד.

פאראדיי ומונירה ממשיכים לנסות להציל את האנושות מעצמה. בעצם את החרמשות. בעצם את כולם, כי אם לא ימצאו את מנגנון האל-כשל של החרמשות- עתיד האנושות כנראה לא יהיה מזהיר.

וכמובן העננה, שמנסה איכשהו להציל את העולם מבלי להתערב בתחומים שאסורים לה.

בעלילה סוחפת, מלאה בדמויות מוכרות וחדשות, אנחנו נגלה ביחד עם הדמויות אם ניתן להציל את המצב, או שיש כדורי שלג שפשוט אי אפשר לעצור אותם מלהמשיך להתגלגל.

 

את הספר הזה לקח לי כמעט חודש לקרוא. לא כי הוא ארוך במיוחד, לא כי הוא לא עניין אותי. פשוט הרגשתי שמגיע לו שאקרא אותו "בראש" הנכון. כי מגיע לו את הגרסה הכי מרוכזת שלי. לא רציתי לבזבז את הקריאה הראשונה על בליעה של הספר רק כדי לסיים.

אז נהנתי מכל מילה. מי שמכיר אותי יודע שאני מדלגת סדרתית, אין לי כוח תמיד לתיאורים ואני קוראת בעיקר בזמנים שיכולת הריכוז שלי לא מאה. פה לא דילגתי על כלום. הכתיבה של שוסטרמן כל כך טובה, יש פניני חוכמה שם, יש משפטים שהעלו בי חיוך ובעיקר- יש דמויות נהדרות. האהובה עליי היא העננה. בספר הקודם זכינו לראות את העולם הפנימי שלה, ובספר הזה הכל עולה שלב- ההתחבטויות שלה, המלחמה שלה להישאר בדיוק מה שהיא אמורה להיות ולא להפוך לרודנית עם בינה מלאכותית. האם תצליח, בסופו של דבר, להישאר נאמנה לתפקיד שלה, או שתתפתה לפתור לבני האדם את העניינים שלהם, לעגל פינות לטובת הכלל? תקראו כדי לדעת.

מה שתופס נפח מאוד גדול בספר הזה הוא הדת הטוניסטית. אני חייבת להגיד שאפשר לראות במהלך כל הספר ששוסטרמן מתייחס לדת בכבוד מאוד גדול, אם זה ברפרנסים לסיפורי תנ"ך ואם זה באמירות של דמויות דתיות ולא דתיות. אני חושבת שיש פה ביקורת יפה מאוד על מקום הדת בחיים שלנו והצגה של סוגים שונים של מאמינים. ומה שאהבתי מעל הכל היה חוסר השיפוטיות- הוא הצליח לגרום לי להרגיש שלכולם יש מקום, גם לאנטי, גם להארדקור. אנחנו לא חייבים להסכים איתם, לא בטוח שאנחנו מרוצים ממה שיש- אבל זה חלק ממארג האנושות. האם זה טוב או לא, זה כבר תלוי איפה אתה נמצא. כשהוא כותב מנקודת המבט של העננה יש רק התבוננות, לא שיפוטיות.

סיטרה ורואן ממשיכים לככב גם בספר הזה. גם עכשיו הם נידונים לחיים בנפרד ולא ברור אם ואיך יצטלבו שוב דרכיהם.

ספר נהדר שהוא סיום מדהים לטרילוגיה הזאת. יש כאן שמחה, כאב, תסכול ובעיקר- הרבה התבוננות. כן ירבו ספרים כאלה. איימן.

עדן עבודי

עדן, אמא לשלוש נסיכות תולעת ספרים בין הבישולים והכביסות. מלמדת את בנותיי שספרים הם מסע של חלומות, תקווה, מנגינה ואהבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן