חיפה בימיה הראשונים של המדינה, העיר הצפונית עם ההווי הייחודי שלה, מתוארת בספר בתקופה בה הרחוב היה כמו משפחה לטוב ולרע.
כשרוצים נפתחים התריסים וכשלא רוצים לראות מיד סוגרים, תקופה בה המכולת הייתה מרכז השכונה – מוקד העניינים , את הכביסה היו מכבסים בגיגית, את הפחם היו מובילים בעגלה והשמועות היו עוברות מקצה הרחוב לקצהו השני בדקות, כשצריך היו מתכנסים לדון בעניינים חשובים והרי גורל, ומקבלים החלטות.
נעמי, נומישיין, נומיקו נקראת לחזור לבית ילדותה, לאחר 15 שנים של נתק, להתעמת עם מקור הכאב שרודף אותה שנים רבות, ולפגוש את אמה- מרים, מרינה, מרי.
הספר מסופר משתי נקודות מבט:
קול ראשון הנותן את קולה של נעמי ומספר את קורותיה מאז ילדותה ועד עצם היום הזה. נעמי מספרת על אבא עמוס המסור ללא תנאי, על אהבתה הראשונה והגדולה לרוביק, על רחוב מיוחד בו כל השכנים מעורבים כמו משפחה אחת גדולה- לעיתים תומכת, לעיתים מתעלמת, לעיתים מרכלת ולעיתים דואגת, על שברון לב ונטישה כואבת.
ולסירוגין קול המקהלה – שהם דיירי הרחוב, המספר מנקודת מבטם את סיפורה של מרים מילדותה ועד לבגרותה.
עתה רגע לפני המפגש המחודש של נעמי עם שכונת ילדותה הכל צף ועולה, הרגשות מאיימים להטביע את הלב, הנפש החבוטה משחזרת שוב ושוב את ההיסטוריה הכואבת, והעימות הצפוי- האם יפתח פצעים או יביא מזור לנפש?
התענוג הכי גדול בקריאת ספרים ישראלים הוא ליהנות מהשפה היפה, ומתיאורי ההווי הארצישראלי של פעם, קיבוץ הגלויות של השכנים המגיעים כל אחד עם הרקע שלו, עם הקשיים שלו וביחד הופכים לחבורה אחת לעיתים מגובשת ותמימת דעים, אך לרוב מרובה בחילוקי דעות.
דמותה המיוסרת של נעמי מעוררת הזדהות וחמלה, הזכרונות המתעוררים לחיים לעיתים מתוקים לעיתים מרירים, גרמו לי להתרגש ולדמוע.
כישראלית אי אפשר שלא לאהוב את הספר הכל כך ישראלי הזה. המייצג תקופה והווי שלא ישובו. ההווי המשפחתי-שכונתי הפך כיום להווי פרטי, איש איש לביתו ונדמה כי הקסם על יתרונותיו וחסרונותיו פג.
לסיכום- ספר שהוא חשבון נפש של ילדה-אישה המחפשת חום, יציבות ואהבה.
