מה שהיה היה, וכדרכו של עבר – מוטב שיישאר בעבר.
נעמי היא רווקה בת 44 שמתגוררת בתל אביב ומשמשת כסופרת צללים לאנשים שאין להם כישרון אבל יש להם סיפור טוב (לטענתה).
חייה אפופים בנוסטלגיה (בעבודה ובחייה האישיים) ורוחות מהעבר רודפות אותה אודות אביה עמוס שנפטר והיה דמות מאד דומיננטית בחייה, אמה מרינה שמתגוררת בחיפה ואיתה היא לא בקשר והאקס המיתולוגי שלה שכבר נמצא בזוגיות אחרת ועומד להיות אבא בקרוב.
יום אחד נעמי מקבלת שיחת טלפון מפתיעה שברגע אחד מזעזעת את כל עולמה, מרוביק לוי, חבר טוב מהעבר ואהבתה הראשונה שאיתו לא היתה בקשר במשך 15 שנה.
רוביק מעדכן את נעמי שאמה חולה מאד ומפציר בה ללכת ולבקר אותה בביתה בחיפה אבל נעמי נרתעת ומתנגדת.
היחסים בין נעמי לאמא שלה טעונים כבר הרבה שנים ונעמי לא מוצאת בתוכה את הכוחות כדי לסלוח לה על כך שנטשה אותה.
בלית ברירה נעמי מחליטה לקחת חופשה של יומיים מעבודתה, לצאת מהארכיון בו היא חוקרת את חייה של משוררת שסיפורה עומד לצאת לאור ולנסוע לחיפה לבקר את אמה.
כשהיא מגיעה לבית ילדותה, בו לא ביקרה במשך 17 שנה, היא נזרקת ברגע אחד לעבר שלה ולשכנים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה וגם מנסה להדחיק צלקות וטראומות ילדות נשכחות.
סיפורי העבר של האם ובתה נשזרים זה בזה, כל אחת מהן עם טראומות העבר שלה, ההחמצות, והחלומות השבורים והסיפורים של שתיהן מגלים תמונה עגומה של ילדות עצובה ולא מאושרת ומשברים רבים.
נעמי נאלצת לסגור מעגלים פתוחים שהותירו בה משקעים רבים והיא נסחפת בזכרונות אחר הזוגיות המטלטלת של הוריה ואהבתו הגדולה של אביה לאמה שרק חלמה לברוח כל חייה למחוזות רחוקים.
הפרקים נעים בין סיפורה של נעמי בהווה הנכתבים בגוף ראשון לבין זיכרונות העבר מילדותה של אמה הנכתבים מתוך עיניהם של אנשי השכונה.
העלילה היתה מעניינת אבל פחות אהבתי שסיפורי העבר השתלטו על הסיפור בהווה, מה שכן, אהבתי את דמותו של עמוס שהגיח מידי פעם והנחיל את פניני החוכמה שלו לחיים (הוא הזכיר לי את אבא שלי) וגם היו סיפורי ילדות של נעמי בעלילה שהזכירו לי את הילדות שלי בחיפה וגרמו לי לחייך.
כמו בספריה הקודמים של אדיבה גפן, גם כאן היא משלבת את אהבתה הגדולה לתיאטרון.
קראתי בעבר ספרים רבים של אדיבה גפן ואני אוהבת את כתיבתה היפה והשנונה אבל אני מעדיפה אותה כסופרת מתח ופחות כסופרת דרמה.
קריאה מהנה.
