Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
העצים והשבבים
סופר/ת:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 367
לח"י היתה מחתרת קטנה מאוד — העמוקה, ה"אידיאולוגית" והקיצונית מבין המחתרות שנלחמו כאן על הקמת המדינה. כשהבריטים הודיעו שהם מתכוונים לעזוב את הארץ, חברי לח"י הבינו שהמחתרת סיימה את תפקידה וחיפשו טעם חדש למלחמתם כדי להמשיך לעשות היסטוריה, ולא סתם לקום וללכת הביתה כי המחתרת נגמרה. "העצים והשבבים" מתאר ימים של מבוכה ואובדן דרך שבהם נסדק ארגון לח"י. אריה אלדד נסמך על תיעוד, על סיפורים ועל הדמיון שלו, ומספר סיפור מרתק וחשוב על חבורה אידיאולוגית, קיצונית ומורכבת שהיום קשה לתאר כיצד התכנסה: חרדים לצד כנענים, נאמני "מלכות ישראל" ושמאלנים, אנרכיסטים וקומוניסטים. את המחתרת הנהיגו שלושה חברי ה"מרכז": יצחק יזרניצקי־שמיר, נתן פרידמן ילין־מור וישראל שייב, שהוא אביו של אריה אלדד. אלדד כותב על הפרק האחרון בתולדות לוחמי חירות ישראל, על התעייה, הטעויות והערפל האידיאולוגי ששררו בימים האחרונים של המחתרת, כשאנשיה המשיכו לפעול: תקפו מחנות צבא בריטיים, פוצצו מפקדות ואת בתי הזיקוק בחיפה, שדדו מחסני נשק ובנקים. הוא כותב על פיצוץ הרכבת שהובילה חיילים בריטים מקהיר, על חיסול הקונסול הפולני וההתנקשות ברוזן ברנדוט, וגם על ההוצאה להורג של חבר נאמן. הוא כותב על הפוליטיקה של המחתרת ועל חיי היומיום של חבריה, על האהבות הגדולות שצמחו בה, על הגבורה ועל הבדידות, על העצים הגדולים שנכרתו וגם על השבבים שניתזו ונותרו בצדי הדרך. אלדד כתב מפני שהיה מוכרח לכתוב את הסיפור הקיצוני והאנושי הזה, ומפני שרק הוא יכול היה לכתוב אותו כך: בתנופה אישית, באחריות אינטלקטואלית, בהערכה ובביקורת. פרופסור אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר, פרופסור לרפואה, שימש חבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, עמד בראש ועדת האתיקה של הכנסת ה־16 ובראש שדולת הכנסת למאבק בשחיתות. בעל טור שבועי ב"מעריב סופשבוע", מגיש תוכנית רדיו יומית ברדיו 103 ועוסק בכתיבה. העצים והשבבים הוא ספרו השביעי.

הלח"י הייתה מתחרת קטנה שראתה לנגד עיניה כל הזמן את המטרה, ומבחינתה כל האמצעים היו כשרים כדי להגיע לשם. מבחינת אנשי היישוב, ובהמשך הנהגת המדינה, הלח"י הייתה כתם, לכלוך שצריך לנקות. בימים שלפני ואחרי קום המדינה, המחתרת החלה לאבד את דרכה ולהתפרק, בדרך הם ניסו להשאיר חותם גדול יותר ממה שהם כבר השאירו, ולא עצרו להסתכל רגע ולחשוב, האם זה באמת מה שהם צריכים לעשות?

כשהסתכלתי על הספר לראשונה, חשבתי עליו כספר עיון, הכריכה נותנת רושם כזה, ולכן לא טרחתי להסתכל בתקציר. את אריה אלדד אני מכירה, כשהייתי נערה צעירה, הייתי קצת קיצונית, והייתי באירוע הקמת מפלגת עוצמה לישראל, כך שידעתי, שלמרות שהיום אולי אני כבר לא מחזיקה באותם דעות, כן אפשר לסמוך על הדברים שאריה אלדד כותב, ולכן בחרתי לקרוא את הספר.

כבר בהקדמה הבנתי שלמרות שיש ביסוס מסוים מזיכרונות ומתיעוד שקיים, בסופו של דבר, הסיפור נרקח ממוחו של אלדד, ולא מדובר פה על ספר עיון היסטורי או על ספר עיון בכלל, אלא על ספר פרוזה 'רגיל', אם הייתי יודעת את זה מראש, אולי בכלל לא הייתי קוראת הספר, והפעם אני מתחרטת על כך שלא קראתי את התקציר.

ולמרות זאת, העלילה עצמה עניינה אותי, למרות שאין לדעת מה מדויק בסיפור ומה פחות, מדובר על תקופת קום המדינה, תקופה שאני אוהבת ללמוד עליה, ונהנת לקרוא דברים הקשורים עליה, אבל למרות שהעלילה עצמה הייתה טובה, היה לי קשה מאוד עם הכתיבה ופשוט לא הצלחתי להתחבר עליה. משהו בכתיבה עצמה עיצבן אותי, ובגלל שמההתחלה ידעתי את עתידו של סוף הספר, היה שלב מסוים שבו חיכיתי שהספר כבר ייגמר, אבל למרות זאת, לא נטשתי אותו, וחיכיתי לקרוא את הסוף בעצמי, כדי לדעת איך אלדד בחר להציג את הדברים.

הספר מחולק ל-4 חלקים, ובין חלק לחלק הייתי חייבת לנשום ולקרוא ספר אחר כדי להתרענן. כן אהבתי בספר את הדברים המוכרים, אירועים או אנשים שהכרתי, ועזרו לי לראות מה אני כן יודעת על התקופה. הספר יתאים למי שאוהבים לקרוא על תקופת קום המדינה, בעין קצת אחרת.

שורה תחתונה: משורה משחרר רק המוות!

רעות אסתר פנקוס

לומדת חינוך, עובדת בסטימצקי ומכורה לריח של ספרים וגם לקריאה בהם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן