Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
הספרנית מאושוויץ
תגית:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2021
מס' עמודים: 449
בתוך הרעב, הייאוש, המוות והאלימות של אושוויץ אפשר היה למצוא בכל זאת גם כמה מאורות זעירים. למשל ספרים. בבלוק המשפחות מצויים שמונה ספרים ועוד כמה “ספרים חיים“ - מורים שיודעים לדקלם ספרים שלמים בעל פה. אסור בשום אופן שהנאצים יגלו את דבר קיומם של הספרים האלה. העונש על החזקתם הוא מוות מיידי. ובכל זאת נערה אמיצה אחת, דיטה, מקבלת על עצמה את המשימה לשמור עליהם ולהחביאם: לשמש כספרנית. במקום נורא כל כך הספרים משמשים עדות לקיומו של עולם אחר, שזכרו הולך ומתפוגג. הם עוזרים למורים להשקיט ולהרגיע את הילדים הרעבים והפצועים, עוזרים לאנשים לשמור על תקווה ועל צלם אנוש, ועוזרים לדיטה עצמה לגלות כמה היא אמיצה וחזקה, ולהיזכר עד כמה היא רוצה להמשיך לחיות. במשך חודשים דיטה שומרת על הספרים, תופרת אותם לתוך בגדיה ומוצאת עבורם מקומות מחבוא. גם כשדוקטור מנגלה עצמו מתחיל לרדוף אותה במחנה, היא לא מוותרת על מה שהוא אחיזה בעולם נעלם, אחר, שבו יש מקום לסיפורים. סיפורה של דיט ה, שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא עדות מטלטלת לכוחה של המילה הכתובה ולאומץ לב אמיתי. הספרנית מאושוויץ יצא לאור במדינות רבות והיה לרב–מכר. אנטוניו איטוּרבֶּה החל את דרכו בעיתונות ככתב לענייני תרבות. זה 15 שנה שהוא כותב ספרים, סיפורים קומיים, ספרי ילדים וספרים למבוגרים.

אושוויץ בירקנאו 1944 – בלוק 31 היה סוג של "נווה מדבר". היו שם קומץ מבוגרים והמון ילדים שעבורם המבוגרים ניסו לשמור על שגרה מסויימת, על שפיות. היו מורים שהעבירו שיעורים לילדים מה שהעסיק הן את המוגרים והן את הילדים וסיפק להם סוג של בריחה מהמציאות ההזויה שבה הם היו חיים. כשנכנסה ביקורת של הנאצים הם היו צריכים להחביא את הספרים הספורים שהיו ברשותם, להציל גם את הספרים וגם את עצמם מתאי הגזים אליהם יכלו להשלח כולם כעונש.

הנערה דיטה היתה הספרנית, תפקידה היה לשמור את כל הספרים ולהחביא אותם בשעת הצורך מהגרמנים ולחלק אותם בין המורים. הספרים היו ספורים, חלקם אפילו מתפרקים, אבל זה כל מה שהיה להם. היא היתה רק בת 14 וכבר היה לה תפקיד חשוב לשמור על השפיות של חברי הבלוק.

בלוק 31 לא היה מיוחד רק בשל העובדה שהיו בו ספרים ושהתקיים בו סוג של בית ספר מאולתר, הוא היה מיוחד כי גרו בו משפחות. גרו בו אנשים שלא ממש תרמו למאמץ המלחמתי, לעבודת הכפיה. זה היה אי של שפיות בתוך כל השגעון, בטירוף הבלתי נתפס…

מנגלה גם היה שם, הוא כל הזמן היה ברקע והסכנה רחפה מעל המחנה ובעיקר מעל דיטה שהרגישה שהוא עוקב אחריה. הוא כל הזמן אמר לה שהוא יודע מה היא עושה והיא קוותה שהוא לא יודע את הכל… הוא התעלל באסירים כמו שהיו בובות. הוא רצה לבדוק פוריות, צבע עיניים של אנשים, תורשה כזאת או אחרת, האסירים היו כלי משחק, אף אחד לא רצה להגיע למנגלה.

הסיפור שמסופר בספר הוא על החיים באושוויץ בירקנאו תוך דגש על בלוק 31 המיוחד. דרך סיפורה של דיטה האמיצה שהיתה הספרנית בבלוק, אנו למדים על החיים במחנה ומכירים את דמויות המשנה. הוא מספר על מנהל הבלוק מר הירש שנחשד כמלשן, הוא מספר על אסירים נוספים, מעט על מנגלה וגם על ויקטור שהתגלגל לעבוד כסוהר במחנה ושנא כל רגע.

החיים במחנה היו קשים מנשוא. היתה צפיפות גדולה מאוד, אף פעם ולו לרגע לא היו לבד, לא היתה להם פרטיות גם לא כשעשו את צרכיהם, גם לא שישנו על הדרגש בלילה הקר. הם היו רעבים כל הזמן שכן המזון המועט והיבש לא היה מספיק להם. חלק מהאסירים עבדו עבודות כפיה קשות כשהם באפיסת כוחות, החורף היה קשה בעוד שלבשו סחבות בלבד. משפחות הופרדו, אנשים נרצחו ומתו ממחלות, את הכל אתם יודעים, הספר לא חידש דבר.
הסופרת רצתה להביא דווקא את הסיפור המיוחד של בלוק 31 שהיו בו מעל 520 ילדים וכמה מבוגרים שניסו לשמור על שפיות ואורח חיים נורמלי יחסית בתוך כל הזוועות האלו תוך סיכון חייהם אל מול הנאצים, אי של שפיות.

מדוע הנאצים החזיקו משפחות וילדים במחנה השמדה ונתנו להם להתקיים כיחידה מעט נפרדת? לא ברור. אולי כי רצו שהבלוק ישמש דוגמא על "חיים נורמליים" למראית עין כשמגיעים נציגים של הצלב האדום. אבל זה כבר לא משנה, זה קרה באמת. הסיפור הוא אמיתי וכמה שהסיפור מזעזע, כואב עד דמעות, מכמיר לב והזוי, זה קרה וזה לא נתפס.

עד עמוד 150 לערך התקשתי להתחבר לספר אבל כשזה קרה זה קרה בגדול. הרגשתי שעברתי לגור איתם במחנה, הייתי דיירת בבלוק 31 ולעיתים הסתקרנתי לראות אילו ספרים הם קוראים (בתור תולעת מדופלמת).
וברצינות, הערצתי את דמותה של דיטה ואת הגיבורים בסיפור שלמרות כל הזוועות רוחם לא נשברה. לקחו להם את הנעליים, את הרכוש, את החפצים ואת המשפחה אבל את התקווה לא הצליחו. התקווה היא מה שהחזיקה אותם בחיים למרות הכל.
ספר שלא אשכח. שהתרגשתי בו, שכאבתי בו ולמרות הכל הרגשתי התרוממות רוח מאנשים חזקים מהחיים, מאנשים שהם דוגמא ומופת ואנחנו כולנו פה, בזכותם.

אסיים בציטוט ש"גנב את ליבי" ממש מתחילת הסיפור: "פעולתה של הספרות זהה לזו של גפרור בלב שדה הלילה. גפרור אחד אינו מאיר כמעט דבר, אך הוא מאפשר לנו לראות כמה אפילה יש מסביבו". הספרים היו הגפרור, החשיכה היתה המלחמה אבל הרוח של השורדים היא זו שניצחה. גם את האפילה.

גם אם הספר על נושא קשה, תקראו, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשביל אלו שהיו במלחמה האכזרית הזו. אנחנו נזכור ולעולם לא נשכח!

 

***הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי

שרון בצלאל

אמא לשלושה, אין לי דקה לנשום אבל בולעת ספרים כאילו אין מחר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן