"הסיפור של מי שברחו ומי שנשארו" הוא החלק השלישי מתוך ארבעה חלקים של הרומנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה והוא ממשיך בדיוק היכן שקודמו הסתיים. הוא עדיין עוקב אחר חברותן של אלנה (לנה) ולינה (לילה) הפעם מגיל 25 ועד 32 (סוף שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-70). הוא מתרחש בתקופה דרמטית בהיסטוריה של איטליה: מהפכת הסטודנטים, העימות בין הימין הפאשיסטי לקומוניזם ועלייתה של התנועה הפמיניסטית.
החלק השלישי עוסק בעיקרו בלנה ובחייה בפירנצה. ערב חתונתה היא מגיעה ללילה ומנסה לעזור לה. לילה חולה בעקבות עבודה קשה ומאומצת במפעל הנקניקים של ברונו סוקאבו שגם מטריד אותה מינית. היא ממשיכה לגדל את בנה ולבנות לה מעין משפחה עם אנצו. היא כמובן ממשיכה לשאוף להתקדם ולהתעשר ולעשות ככל שביכולתה על מנת להגשים את שאיפתה זו.
לאחר שהיא עוזרת לחברתה, לנה שבה לפירנצה ומתחתנת עם פייטרו, פרופסור באוניברסיטה, ונראה כי היא שכחה מאהבתה לנינו. גם הספר שפרסמה מתחיל להישכח מעט והיא מתחילה לחפש את עצמה. כאשר היא נכנסת להריון היא מחליטה להפוך לאשת משפחה למופת ומגדלת את בתה דדה ובהמשך בת נוספת (אלזה).
הקשר בינה ללילה – שבינתיים עושה חיל ומתברגת בתעשיית המחשוב המתפתחת עם אנצו – מתמעט והן בעיקר מדברות בטלפון ולא נפגשות. גם כשהן מדברות, לנה לא מספרת לה הכול. מערכת היחסים ביניהן כבר לא חזקה כבעבר, בעיקר מצידה של לנה שנראה כי מקנאה בהצלחתה ובאושרה של חברתה. כמו כן, לנה לא מרוצה ממהלך חייה: היא לא מצליחה לכתוב משהו ראוי לפרסום, האימהות קשה לה והיא לא אוהבת את בעלה ורבה עמו המון.
יום אחד, באופן מפתיע, בעלה מביא לביתם חבר שלו מהאוניברסיטה – את נינו ומכאן הכל משתנה.
דעתי על הספר:
החלק הזה הרבה יותר מורכב משני החלקים הראשונים והיה לי יותר קשה לקרוא אותו. הוא עמוס בפרטים פוליטיים שאומנם הכרחיים לעלילה אך מקשים לעקוב אחריה.
מצד אחד התאכזבתי בשל נוכוחותה הדלילה יחסית של לילה בסיפור אך מהלך חייה של לנה מצד שני בהחלט סיפק עניין רב והניע את העלילה. זו כבר לא אותה לנה פאסיבית וחסרת בטחון מהספרים הקודמים. היא התפתחה והפכה ללוחמנית וחזקה יותר, היא למדה לעמוד על שלה. הווידוי שלה בנוגע לקושי שהיא חווה עם לידת בתה הבכורה נגע לליבי וגרם לי להזדהות עמוקה. גם לי היה קשה מאוד כשנולדה בתי השנייה ובמילותיה של לנה מצאתי נחמה ובעיקר שותפה לגורל.
בחלק השלישי עולות שוב השאלות בנוגע ליכולת של הרקע הכלכלי והמשפחתי לקבוע את גורל האדם. האם עניים קשיי יום יכולים להצליח ולהתעשר או שמא גורלם ידוע מראש ולא משתנה? נראה כי לילה מוכיחה שהדבר אפשרי. דווקא זו שברחה מנאפולי מגלה לצערה שנאפולי והרעות החולות שבה לא עזבו אותה, לעומת זו שנשארה בה והצליחה לעלות לגדולה.
נכון שפחות התחברתי לחלק הזה בסדרה, אבל הוא עדיין היה מעניין וסוחף וכתוב באופן שרק פרנטה יודעת לכתוב – חשוף וכנה עד כאב. היה שווה לסיים את הספר בעיקר בשל הסוף המפתיע שלו. אני מודה שלסוף כזה לא ציפיתי. פרנטה שוב מוכיחה שהיא סופרת בחסד עליון.
