"הסיפור של הילדה האבודה" הוא החלק האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה והוא סוגר את סיפור חברותן של לנה ולילה.
הכרך האחרון עוסק בחייהן של שתי החברות באיטליה משנות ה-30 שלהן ועד שנות ה-60 כששתיהן חיות בשכונה הישנה בנאפולי. לילה חיה עם אנצו, אך בעוד שחייה המקצועיים פורחים והיא אף יולדת לו בת בשם טינה, כל שאר הסביבה שלה מתפוררת. אחיה ובנה מתמכרים לסמים ומסתבכים עם האחים סולארה המאפיונרים. לנה, לעומת זאת, מנסה לאזן בין חיי משפחה עם בנותיה ועם נינו קל הדעת, לקריירה כסופרת מצליחה. היא מנסה להגדיר את עצמה כאישה – האם היא אימא, רעיה, מאהבת, סופרת מפורסמת? מה המשקל שכל תפקיד כזה תופס בחייה?
כשב-1980 מתרחשת רעידת אדמה חזקה לא רק העיר מתפרקת אלא גם חייהן וחברותן של לילה ולנה מטלטלים. ומסביב יש את השכונה הישנה בנאפולי על כל תושביה שאנו מכירים עוד מהספר הראשון. פרנטה לא שוכחת אותם ומקדישה לכל אחד קו עלילה המשתלב עם חייהן של לנה ולילה.
דעתי על הספר
לפני כשנה התחלתי לקרוא את הספר הראשון בסדרה ונפעמתי בעיקר מכתיבתה מלאת הרגש והמטלטלת של פרנטה ומיכולתה ליצור סיפור מרתק שמרגיש כה אמיתי. התחושה הזו לא עזבה אותי לאורך כל הסדרה ואף התעצמה בספר הרביעי.
פרנטה לא מרחמת על קוראיה ולא מנסה להתחנף אליהם ואני אוהבת את זה. למרות שהספר ארוך, כבד, מסורבל ולעיתים מלא בתיאורים לא פשוטים של הפוליטיקה המקומית, אי אפשר להניח אותו מהיד. נשאבתי פנימה לעלילה והתקשיתי להפסיק. הזדהיתי עם הדמויות הראשיות אולם גם סלדתי מהן באותה נשימה. היו רגעים שהתחברתי ללנה, בעיקר כשהייתה אימהית יותר ורגעים שממש התעצבנתי עליה. כשלינה איבדה מישהו יקר בחייה רציתי לחבק ולנחם אותה אבל כשהיא התחילה להראות סימנים קלים של שיגעון חשבתי שהיא מגזימה מדי.
אפשר להגיד הרבה על לינה ולילה אבל אני חושבת שמה שהכי מאפיין אותן זה שהן פורצות גבולות. בכל חלק אני חושבת שהן הגיעו לשיא שלהן ואז הגיע הכרך הרביעי וניפץ הכל. "סיפורה של הילדה האבודה" מציג אותן בשיאן כשהן מתקדמות ופורצות אפילו את הגבולות של עצמן. כל אחת בדרכה היא פמיניסטית אמיתית.
פרנטה לא מספקת תשובות לשאלות החשובות שעולות במהלך הקריאה: מיהי החברה הגאונה? מיהי הילדה האבודה? התשובה האישית שלי היא שאין תשובה חד משמעית. לילה ולנה שתיהן מגלמות את הילדה האבודה ואת החברה הגאונה בתורן ובדרכן הייחודית.
אני לא אגלה את סוף הסיפור אבל כן אכתוב ואומר שהוא לא צפוי אך ראוי. הוא מפתיע ולמרות זאת לא יכולתי לחשוב על סוף טוב ממנו שמנסה לסגור את כל הקצוות.
אני אתגעגע ללנה וללילה וייקח לי עוד המון זמן לקרוא ספר נוסף של פרנטה פשוט כי אני חוששת שהוא לא יהיה טוב כמו סדרת הרומנים הנפוליטניים. אני מאוד שמחה שהכרתי אותן והייתי חלק מהמסע שלהן לטוב ולרע ובעיניי זה חובה לקרוא את סדרת הספרים המופלאה הזו.
