Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
הסודות של מארה דאייר
סוגות: ,
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2021
מס' עמודים: 395
מארה דאייר חושבת שאין דבר מוזר יותר מאשר להתעורר בבית חולים ולא לזכור איך היא הגיעה לשם. אבל יש. היא משוכנעת שמשהו מסתורי התרחש בתאונה שהייתה מעורבת בה, שאמנם היא רק איבדה בה את הכרתה, אבל חבריה נהרגו בה. היא צודקת. היא לא מאמינה שאחרי כל מה שקרה לה היא מסוגלת להתאהב. היא טועה. אחרי ששרדה מארה את התאונה, כשבניין ישן התמוטט עליה ועל חבריה, היא סובלת מהתקפי חרדה. היא איבדה את החברה הכי טובה שלה, את החבר שלה ואת אחותו. לבקשתה, משפחתה עוברת לגור במדינה אחרת כדי לעזור לה לשקם את חייה ולפתוח דף חדש. אבל ההתחלה שלה בבית הספר החדש משתבשת, ועד מהרה תוקפות אותה הזיות – או אולי אלה חזיונות נבואיים שהיא רואה בהם את העתיד – וכאשר גופות מתחילות להיערם סביבה הגבול בין מציאוּת לסיוט מתערער. מארה פוגשת בבית הספר החדש את נואה, בעל המבטא הבריטי המלוטש שאי אפשר לעמוד בפני קסמו האישי, ונראה שהוא נחוש בדעתו לעזור לה להבין מה אמיתי, מה פרי דמיונה ומה מסוכן מאוד־מאוד עבורה. האם היא יכולה לבטוח בו? הסודות של מארה דאייר הוא מותחן פסיכולוגי על־טבעי בקצב מסחרר שיצמיד את הקוראים לעלילה המתפתחת וליחסים הרותחים הנרקמים בין מארה לנואה. מישל הודקין גדלה בפלורידה, למדה בקולג' בניו יורק והמשיכה ללימודי משפטים במישיגן. טרילוגיית מארה דאייר שכתבה כיכבה ברשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, יו־אס־איי טודיי ופאבלישרס ויקלי

למארה יש כמה בעיות בחיים. החברה הכי טובה שלה רייצ׳ל והיא תמיד היו דבוקות אחת לשנייה, אבל מאז שקלייר הגיעה הן כבר לא צמד חמד. הן שלישייה, ולא אחת שעובדת. תוסיפו לזה שמארה מאוהבת באחיה של קלייר (שלא מפספסת הזדמנות לגרום לה להרגיש מטומטמת לגבי זה). מארה מנסה כל כך לשמר את החברות עם רייצ׳ל, לכן היא מסכימה לדברים מטורפים ומפחידים. כמו למשל סיאנס. אה, וזה שהם נכנסו באמצע הלילה לבניין נטוש שפעם היו בו ניסויים בבני אדם. את הדבר הספציפי הזה היא לא זכרה שעשתה. היא רק יודעת שהיא קמה בבית חולים ושרייצ׳ל, ג׳וד וקלייר מתים. הבניין התרסק עליהם.

מארה ומשפחתה עוברים לעיר אחרת, כי הכל יותר מידי למארה. היא לא רוצה שאמא שלה תמשיך לנדנד לה על טיפולים פסיכולוגים ותרופות. היא לא זוכרת כלום מאותו היום, זה כולם יודעים. מה שהם לא יודעים זה שמארה תלויה בין מציאות להזיות. היא חשבה שהמצב ישתפר כשלא תהיה יותר בסביבה שמזכירה לה את מה שקרה. היא טעתה.

עוד טעות שלה היא כנראה נואה. היא שמעה על השם שיצא לו והבינה שהוא שחקן. היא יודעת שזה הולך לכאוב, שזה יגמר מהר והיא תהיה רק עוד אחת ברשימה. אבל לפעמים הטעויות הן הדברים הכי טובים שקורים לנו. לפעמים זמן קצר של אושר יכול להצדיק פגיעה אנושה. זה לפחות מה שמארה אומרת לעצמה. כי בסך הכל, בכמה אושר פוגשת נערה הוזה ואחוזת אימה?

בכל פעם שאני ניגשת לספר נוער אני מנסה להזכיר לעצמי שעם כמה שאני מתכחשת לזה, נערה אני כבר לא. בספר הזה הייתי צריכה להזכיר לעצמי את זה כמה פעמים. 

אני חושבת שלפני עשור הייתי מתאהבת בדמות של נואה. הוא הבחור הקלאס באפס מאמץ, זה שעוטה אדישות אבל בעצם רגיש, זה שמצליח בלי לעשות כלום, שקובע את הטון, שזורק עקיצות ומשגע את מושא האהבה שלו. בקריאה שלי כמבוגרת ראיתי רק דגלים אדומים. אני מבינה למה נואה הוא כזה, בסוף הספר פחות או יותר מתברר מה הקטע של היחסים שלהם ולמה הם נראים ככה. מצד שני, אני חושבת שיחסים כאלה לא אמורים להיכתב באופן לגיטימי באף סיטואציה. בחור לא אמור להחליט בשביל הבחורה, גם אם זה הקטע שלו, להיות יודע כל ומלא ביטחון.

ההתחלה ממש תפסה אותי. מאז שאני קטנה יש לי קטע עם סיאנסים (הם מעניינים אותי לא ניסיתי בעצמי תודה ששאלתם יש לי לב חלש). זה קבע את הטון לשאר הספר, לכן גם כשהיו דברים די הזויים זה היה לי סבבה. זה, בנוסף לאבחון של מארה כמתמודדת עם פוסט טראומה. כל הספר מלא בדברים הזויים ורובם עבדו לי בגלל הוויב של הספר.

הכתיבה די טובה. אהבתי את נקודת המבט של מארה, התחברתי אליה ורציתי לגלות ביחד איתה מה לעזאזל עובר עליה. הדבר היחיד שהפריע לי מבחינת כתיבה היה החיוך של נואה כל רבע משפט אבל מצד שני נואה הפריע לי באופן כללי אז אני מייחסת את זה לזה. הייתי שמחה לראות יותר עומק בדמויות אבל מצד שני, זה מסופר מנקודת המבט של מארה והיא במצב נפשי לא משהו, הגיוני שהיא לא תשים לב לסיפורי רקע של שאר הדמויות יותר מידי.

הסוף השאיר אותי עם מה? ענק. גם כי זה הרגיש שזה הלך בהילוך מהיר וגם כי זה נגמר בקליף האנגר. רק כשקראתי את המשפט האחרון של הספר הבנתי שזה בעצם חלק מסדרה ולא סטנד אלון. אני חייבת להודות שאני מסוקרנת איך זה ימשיך. ואולי עכשיו כשהבנתי למה נואה איך שהוא אני אצליח לשכוח לו את ההתחלה.

ספר כתוב טוב, מתמודד עם נושאים לא פשוטים ועם עלילה הפכפכה. לא ממליצה לקוראים צעירים, אולי סביב ה15 ומעלה.

עדן עבודי

עדן, אמא לשלוש נסיכות תולעת ספרים בין הבישולים והכביסות. מלמדת את בנותיי שספרים הם מסע של חלומות, תקווה, מנגינה ואהבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן