יש ספרים שיש להם ריח. "המתיקות שבשכחה" הוא אחד מהם, מיד בתחילת הקריאה אפף אותי ריח אפייה של בצק, קינמון וסוכר והיה ברור לי שאת הספר הזה יהיה לי קשה להפסיק לקרוא. יש ספרים שנראים בתחילה רומנטיים ומתוקים, אבל הם מסתירים משהו אחר: מריר, אפל וכואב. הסופרת התחילה את הספר במתיקות משום שהיא יודעת שההמשך שלו יהיה פחות מתוק ויותר מריר. היא בנתה את הסיפור רבדים רבדים והוא הולך אחורה מההווה אל מלחמת העולם השנייה ומקייפ קוד לפריז. זהו סיפור נשי מאד, רך מאד ועדין מאד אבל יחד עם זאת הוא מלא בחוזקן הפנימי של גיבורות הספר.
הספר עוסק בארבעה דורות של נשים: רוז, בתה – ג'וזפין, נכדתה – הופ ונינתה – אנני. הופ, המספרת הראשית של הסיפור, היא אישה רגילה למדי. היא בת 36, גרושה טרייה, ולה בת אחת – מתבגרת טיפוסית בשם אנני. היא שומעת 'את אמא רעה' ו'אני שונאת אותך' על בסיס יומיומי, היא מתמודדת עם העובדה שסבתה האהובה רוז, או מאמי כפי שהיא מכנה אותה, חלתה באלצהיימר וכבר אינה מזהה אותה כאדם מבוגר אלא כילדה, והיא נאבקת כדי להחזיק את המאפייה המשפחתית "כוכב הצפון" שנמצאת בקשיים כלכליים, מעל המים. חלומה הגדול של הופ לא היה אפייה אבל המאפייה המשפחתית חשובה לה ולו בכדי לנצור את המורשת המשפחתית של סבתה שגידלה אותה. כל אחת מארבע הנשים הללו עשתה טעויות וביצעה בחירות לא נכונות בחייה.
ערב אחד, כאשר הופ מבקרת את סבתה, היא עדה למחזה מוזר של סבתה משליכה חתיכות אל הים. ברגע אחד של חולשה בזמן התקף אלצהיימר חמור, מבקשת ממנה רוז שתטוס לפריז לברר מה עלה בגורלם של אנשים שהופ מעולם לא שמעה עליהם. היא מפקידה בידה רשימת שמות ומותירה את הופ המומה ומבולבלת. בתחילה הופ לא מתכננת לעשות דבר, היא לא ממש יכולה לעזוב את המאפייה ולטוס, אבל בתה אנני ביחד עם גאווין, לקוח קבוע של המאפייה, אותו היא מחשיבה כידיד מעודדים אותה לנסוע ולקיים את ההבטחה שנתנה לסבתה רוז. חלק מפרקי הספר כתובים מנקודת מבטה של רוז, וכך אנחנו למדים על העבר שלה ועל הסודות המשפחתיים שהיא שמרה זמן רב.
פסק הדין:
הספר באמת מתוק, אבל רובו ככולו צפוי. הדברים מסתדרים כמובן על הצד הטוב ביותר עבור כל הצדדים, אפילו טוב מדי בכדי להיות מציאותי, אבל זהו כוחו של הספר. במהלך הקריאה חשבתי על דודתי שגדלה כנוצרייה אצל משפחה רוסית, ולא ידעה מהי הדת האמיתית שלה, משום שסבתי חשבה בזמן השואה שזה הדבר הנכון לעשות. הסיפורים לא היו בעיני אחידים ברמתם ואהבתי יותר לקרוא את סיפורה של רוז, אך הספר קריא מאד, נעים ומעורר מחשבות. הסופרת בזקה את אבקת הסוכר שלה על חלק נוראי בהיסטוריה ועשתה זאת בהצלחה.
