מעטים הספרים המלווים אותי במהלך הקריאה במחשבות, גם כשאני לא קוראת, וגם לאחר שסיימתי לקרוא.
הספר הזה נכנס לליבי שלא על מנת לצאת, ומצאתי עצמי מנצלת כל דקה פנויה להמשיך לקרוא את הסיפור המופלא הזה.
הספר מבוסס על סיפורו האמיתי של לאלי סוקולוב, ששרד את הגיהינום הנורא מכל, שנקרא אושוויץ.
סיפורו מורכב מרצף של ניסים ומהרצון החזק שלו לחיות, כשמעטים בלבד שרדו שם. במקום בו לא הייתה לאף אחד פריווילגיה מיוחדת, נדמה כי דווקא הוא זכה לה, והיופי בדבר שהוא לא שמר את היתרונות שקיבל רק לעצמו, אלא דאג לחלוק אותם עם אנשים נוספים, וכך בעצם הציל חיים.
כאשר הגיע לאלי לאושוויץ גילה אותו האסיר ששימש המקעקע הראשי של אושוויץ, ואימץ אותו לעוזר, ככל שעובר הזמן, העבודה רבה יותר: יש יותר משלוחים ועל כן יותר אנשים לקעקע, ובסופו של דבר הוא הופך למקעקע הראשי- הטאטווירער.
הקעקוע באושוויץ הוא לרוב סימן טוב – מקעקעים מספר לאלו שנבחרו בסלקציה לצד החיים, השאר – אלו שגורלם נחרץ, אין צורך לקעקע אותם..
באחד הימים בהם לאלי מקעקע שורות שורות של נשים, אחת הנשים תופסת את עיניו וכובשת את ליבו. לאלי מרגיש כי הוא חייב לברר מי זאת הבחורה שלא יוצאת לו מהלב וליצור איתה קשר. באמצעות האס – אס האחראי עליו הוא יוצר את הקשר, וכך אט אט נרקם לו סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים. במקום שהוא חושך אחד גדול מתגלה נקודת אור.
סיפור האהבה בין לאלי וגיטה הוא מופלא מכל הבחינות: שני אנשים זרים לחלוטין, החולקים מכורח הנסיבות גורל משותף, מתאהבים בעוצמה ונאחזים אחד בשני ובאהבה כדי לשרוד. נדמה כי התקווה לעתיד משותף ויפה יותר, היא זאת שמצליחה להחזיקם בחיים.
הטלטלות שעוברות על לאלי, גיטה והדמויות הנוספות בספר, הן מזעזעות, אכזריות וקורעות את הלב.
גם בתנאים קשים, לאלי מצליח לשמור על אופטימיות ומנסה להחדיר תקווה בקרב גיטה והסובבים אותו. בשארית כוחותיו הוא נלחם על חייו, בתחכום רב הוא רוכש מכרים וזכויות יתר, והוא מסכן עצמו כדי לעזור לאחרים, כל זאת תוך שמירה על כבוד האדם, יחס מכבד והתנהגות ג'נטלמנית בעיקר לנשים.
זה איננו הספר הראשון בנושא השואה אותו אני קוראת, אך הספר הזה מעבר לעלילה המרתקת שלו, כתוב בשפה קולחת , מעניינת, ומהפנטת.
מצאתי את עצמי מצטמררת, מתרגשת, בוכה ולעיתים אפילו צוחקת במהלך קריאת הספר, קראתי אותו בנשימה עצורה ובפה פעור.
גם לאחר כשסיימתי את הספר , לא הפסקתי להרהר בדמותו של לאלי המעוררת השראה, ובתופת שנקראת אושוויץ, ואני מאמינה שהם ימשיכו ללוות אותי עוד ימים רבים.
