בכל פעם שאני נתקלת בסיפורי הזוועות בשואה, משהו בי מתכווץ, ואני מתמלאת ברגשות מעורבים. סיפורים על האכזריות של הנאצים במחנות הריכוז, העבודה ובגטאות לא חסרים, וקשה להיגיון הבריא להכיל את אותם סיפורים.
המקעקע מאושוויץ הוא סיפור המבוסס על עדותו של לאלי סוקולוב, ניצול שואה במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. לאלי שהה באושוויץ-בירקנאו זמן בלתי נתפס של כ3 שנים, 3 שנים בהן הוא קם כל בוקר בידיעה שקליע הנאצי יכול לפגוע בו, שאולי הוא לא יקבל את מנת המזון הדלה שלו וירעב למוות. 3 שנים שבהן הוא הולך לישון בכל לילה בידיעה שאולי הוא לא יקום בבוקר, 3 שנים שבהן התקווה והייאוש מככבים בתוכו לסירוגין.
מה שתפס אותי בסיפורו של לאלי, הוא לאו דווקא האומץ הבלתי נתפס שלו, אלא האופן בו הוא מצא את אהבתו במקום הכול כך חשוך הזה. לאלי וגיטה זה אולי סיפור האהבה העוצמתי ביותר שיצא לי לקרוא עליו. שני אסירים, יהודים, במחנה אושוויץ-בירקנאו, מחנה העבודה וההשמדה הגדול והמשוכלל ביותר של הנאצים, שלא נתנו לשכול לשכון ביניהם, אלא לאהבה, מצרך כול כך נדיר במקום זה.
באמצעות תפקידו המשמעותי כמקעקע האסירים באושוויץ ובאמצעות בעלי ברית בלתי צפויים בדמות חייל נאצי, פועלי חוץ פולנים, אסירים צוענים, אסירות במחנה קנדה וקאפו בעלת תיאבון, הוא מצליח להשיג תרופות ומזון נוסף אותו הוא מחלק לשאר האסירים במחנה אותם הוא מכיר, והכי חשוב, הוא מצליח להשיג זמן יקר יחד עם אהובתו, גיטה.
במשך שלוש שנים לאלי עובר תלאות רבות, באחת מן הפעמים הוא נתפס עם אוצר יקר מפז של אוכל, אבני חן שונות וכסף, בעקבות כך מענים אותו בצורה קשה, הוא נע בין חיים למוות ושוב, בעזרת טיפת האנושיות שנשארה באושוויץ, הוא מצליח להשתקם, לחיות ואף לחזור לתפקידו הנכבד כמקעקע.
סיפורו של המקעקע מאושוויץ, הוא סיפור שבעיניי הוא בגדר חובה, בטח למי שמתחבר לז'אנר של סיפורי שואה, בעיקר בגלל שזה לא סיפור שואה רגיל, מעבר לזוועות יש סיפור על אומץ, תקווה, אנושיות ובעיקר אהבה, שמי ידע שקיים דבר כזה במקום הכי חשוך על פני כדור הארץ.
