Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
המעניק
סופר/ת:
סוגות: ,
מוציא לאור:
ספר:
שנת הוצאה: 1993
מס' עמודים: 151
"לג'וֹנַס אין תפקיד," הודיעה לקהל, ולבו של ג'וֹנַס נפל. והיא המשיכה. "ג'וֹנַס נבחר. " הוא מצמץ בעיניו. לְמה היא מתכוונת? הוא חש בגל של סימני שאלה הגואה בקהל. גם הם, כמוהו, היו מבולבלים. היא הכריזה בקול תקיף ומצווה, "ג'וֹנַס נבחר להיות מקבל הזיכרון הבא שלנו. " ואז שמע את ההתנשמות - את שאיפת האוויר הפתאומית, החדה מרוב תדהמה, בקרב כל האזרחים שישבו באולם. הוא ראה את פניהם; את העיניים המתרחבות ביראת כבוד. ועדיין לא הבין. ג'ונס מחכה בדריכות לטקס ה-12. זה הטקס שבו יודיעו לו ולכל הנערים בשכבה שלו מה התפקיד שהקהילה בחרה בשבילם. אבל כשתורו מגיע, הוא מקבל תפקיד שלא שמע עליו מעולם. מסבירים לו שזה תפקיד מיוחד במינו, ושהוא צריך להיות גאה שזכה בו. ג'ונס הגאה הולך לפגוש את "המעניק", האיש הזקן שימסור לו את הזיכרונות. תחילה את זיכרון הקור והרטיבות של השלג, אחריהם את זיכרון הצבעים המדהימים של הקשת בענן. אחר כך מגיע זיכרון הכאב, הצער, המשפחה, האהבה. ג'ונס מרגיש לראשונה את טעם החיים, ויודע שהוא בסכנת מוות. המעניק נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם, נתן השראה לעשרות ספרים אחרים שנכתבו אחריו, ועתה גם עובד לסרט. כתר גאה להוציא לאור מחדש את הספר הראשון בסדרה נפלאה ומטלטלת, שבה העולם נראה במבט ראשון מאורגן למופת, אך מתחת לפני השטח שלו רוחשת מערכת חוקים מענישה ורצחנית.

ג׳ונס בן ה12 מחכה לשמוע איזה תפקיד יוקצה לו. במשך כל חייו צפו בו ועדת הקשישים כדי שיוכלו להתאים לו מקצוע. רק ככה אפשר לשמור על הרמוניה בקהילה. לכל אחד מוקצה עיסוק שמותאם לתחביביו וכשרונותיו. זאת היחודיות של כל אחד. השאר? השאר די זהה. הם אומנם נראים שונים, האנשים בקהילה, אבל בלי רגשות… מה בעצם מייחד בן אדם?

בקהילה הזו הכל מנוהל באופן מבוקר. בגיל 12 נבחר מקצוע. וכשמגיעים לגיל מסויים, משדכים איש ואישה לתא משפחתי. לאחר שהם מגישים בקשה, הם מקבלים ילד לתא המשפחתי. אישה לא יולדת בקהילה, אלא אם תפקידה הוא ״אם יולדת״. בנוסף לעבודה הזאת, יש כאלה שעובדים בתור מורים, מטפלים ופועלים. חברה שמתפקדת באופן מושלם.

אז ג׳ונס שלנו ממש מתרגש לקראת הטקס של גיל 12. כשהזמן מגיע סוף סוף, הוא עומד ומחכה בשקט לתורו. הוא ה19 במספר, אבל כשמגיע הזמן לעלות לבמה, במקום שיקראו במספר 19, מדלגים על ג׳ונס וקוראים למספר 20. ג׳ונס המבולבל לא מבין למה הוא לא מקבל תפקיד. כבר היו לו את החששות שלו, כמובן. הוא לא כמו פיונה שהיה ברור שתקבל עבודה עם זקנים. והוא אפילו לא כמו אשר, שברור איזה עבודות הוא לא יקבל. הוא באמת לא יכל לנחש מה יהיה המקצוע שלו, ועכשיו הוא מפחד שאולי לא מצאו לו עיסוק. מה יהיה איתו? האם ישלחו אותו לגור ב״מקום אחר״, או שאולי הוא יקבל תפקיד שונה ומיוחד כל כך, אחד לדור? אני בטוחה שאין לכם מושג מה התשובה.

זה אחד הספרים האהובים עליי מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהתחלתי לקרוא אותו בקריאה חוזרת קצת חששתי, כי תמיד יש את הסיכון הזה שמה שהיה מדהים בעיניך בתור ילד לא יעבוד בשבילך בתור מבוגר. אבל הספר היה מהמם גם הפעם.

אני אתחיל בזה שהעולם שלורי בנתה הוא אחד מהעולמות שהכי אהבתי. הרעיון של חברה שמתפקדת בשיטתיות עם חוקים נוקשים, של הגבלה של ילד וילדה, של התאמה של עבודה לפי אופי- כל אלו הרגישו לי אוטופים אבל בצורה הכי ראליסטית שאפשר. משהו בתמימות של כל האנשים בקהילה קסם לי כל כך. היינו רוצים שזה יהיה קצת ככה במציאות, לא? שדברים פשוט יעבדו, שלא יהיו מחלוקות, לא רעב, לא קושי.

הדמויות בספר אומנם לא עמוקות מידי, כי, טוב, מחסור ברגשות וכו׳, אבל השילוב שלהם יחד עם ההתמודדות של ג׳ונס יצרה רובד ממש יפה של המציאות.

כשהעולם המושלם שלהם מקבל גוונים שלא נחשפנו אליהם לפני, אני חייבת להגיד שזה השפיע עליי מאוד, גם כשידעתי כבר מה הולך לקרות. לפעמים צומחות תובנות חזקות על האנושות מתוך סיפורים שנשמעים רחוקים מאיתנו מאוד.

הכתיבה נפלאה בעיניי והייתי שמחה לקרוא את המשך הסדרה. האמת שנמנעתי ממנה עד עכשיו כי הבנתי שהסיפור לא נמשך מאותה נקודה וגם לא מתמקד באותן דמויות, מה שמעט חבל כי הספר נגמר עם טעם של עוד.

המעניק הוא עדיין אחד מהספרים האהובים עליי, ממליצה לכל מי שאוהב דיסוטופיות ולמי שהאובר אלימות בספרי נוער לא מתאימה לו. פה הקרב קצת יותר שקט.

עדן עבודי

עדן, אמא לשלוש נסיכות תולעת ספרים בין הבישולים והכביסות. מלמדת את בנותיי שספרים הם מסע של חלומות, תקווה, מנגינה ואהבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן