Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים
אי מסתורי, בית יתומים עזוב, סדרה של תצלומים מוזרים. רגע לפני מותו בלב יער בלילה אפל, סבו של ג'ייקוב מספיק לומר רק שהמפלצות חזרו. ג'ייקוב בן ה-16 יודע שכדי לגלות מה קרה הוא חייב לנסוע לאי מבודד, אי-שם ליד חופי וֵיילס, אל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים. כל חייו שמע ג'ייקוב את סיפוריו של סבו על המעון של מיס פרגרין, בית היתומים שבו התגורר בימי מלחמת העולם השנייה, וראה את תמונותיהם של הילדים המיוחדים ששהו שם: הילדה שריחפה באוויר, הילד שהרים בידו סלעים ענקיים. לעתים הזכיר הסב גם את המפלצות. ג'ייקוב אף פעם לא ידע בוודאות אם הסיפורים הם אמת או בדיה, אבל עכשיו הוא יודע שהוא חייב לצאת לדרך, למרות שאין לו מושג לאן היא תוביל אותו והיכן תסתיים.

ג׳ייקוב גדל על סיפורים מבית סבא. כשגדל למד שלסיפורים האלה יש שם, אגדות. סבא היה מספר לו על ילדה שמרחפת באוויר, על ילד שיוצאים לו מהפה דבורים, ואפילו היה מראה לו תמונות של כל אותם ילדים. הוא סיפר שחי איתם, אחרי שהצליח לברוח מהזוועות של גרמניה הנאצית. שם היה בטוח. שם, איפה שהקיץ הוא תמידי והקסם הוא לא סוד, הוא בילה את זמנו, מוגן.
לימים, ג׳ייקוב למד שבתמונות ניתן לשחק ולא כל מה שסבא אומר הוא נכון, ועם הזמן שכח גם מהמפלצות הנוראיות שסבו היה מספר לו עליהן. הוא היה נורמלי, לא מאמין באגדות.
כשסבא של ג׳ייקוב מתקשר אליו בעוד התקף של פרנויה, הוא עוזב הכל כדי ללכת לבדוק מה איתו. הוא מגיע מאוחר מידי ונאלץ למצוא את סבו פצוע ונלחם על נשימותיו האחרונות. ג׳ייקוב מספיק לשמוע ממנו כמה משפטים שאמורים להוביל אותו אל האמת, ולחזות ביצור שהוא לא בטוח שבאמת קיים.
מאותו היום ג׳ייקוב כבר לא נשאר אותו הדבר, ולמרות שהוא מנסה להתגבר על המוות הטראגי של סבא שלו ולהבין שמה שהוא מרגיש הוא טבעי בסך הכל וכנראה רק פרי דמיונו,
הוא יוצא אל מסע לצד השני של העולם, כדי למצוא את המקום שבו הכל התחיל,
את המקום שבו הקיץ הוא תמידי והקסם אמיתי.

אני לא יכולה לתאר במילים כמה הכריכה של הספר מרגשת אותי. היא כל מה שהיא צריכה להיות, מסתורית, על טבעית ונותנת טעם של עוד.
היה ברור לי שמדובר בספר מיוחד, וההתחלה שלו בהחלט הייתה מבטיחה.
אבל כנראה מה שאומרים נכון, תמונה שווה אלף מילים. לפעמים מילים יכולות רק להזיק.

ההתחלה הייתה נהדרת. נהנתי להכיר את הסבא, את הגישה של ג׳ייקוב כלפיו וכלפי העולם. אהבתי שהסיפור מתחיל מיד במתח. אפילו אהבתי את העיצוב של פנים הספר, את זה שהיה מייצג ויזואלי למה שמסופר בספר, תמונות של הילדים המשונים שדובר עליהם, אפילו של כריכה של ספר שדובר עליו. הוסיף לי המון.
עד אמצע הספר קראתי בשקיקה, כי באמת עניין אותי לדעת מה הלאה ואיפה העבר פוגש את ההווה.
אבל בערך מאמצע הספר כבר התחלתי להשתעמם. קראתי בכוח עד שהגעתי לעוד תמונה נהדרת. בשלב כלשהו הרגיש לי שהתמונות החזקות וסיפור הרקע הנהדר לא מחפים על זה שהספר פשוט נכנס לתרדמת. זה לא שלא קרה כלום, פשוט שעם התחלה כזאת, קשה להישאר מעוניין כשהעלילה מתקדמת למקומות די צפויים. האינטרקציות בין הדמויות לא היו אמינות בעיניי ואחרי שגילינו את הסוד הגדול איפשהו באמצע הרגשתי שזה לא מתרומם כמו שצריך.
כשהגעתי לסוף זה היה פשוט ספר ילדים שהפך לספר אימה ואני סיימתי לקרוא במין תחושה כזאת של מה קראתי עכשיו?

בסך הכל ספר נחמד, קצת לא ברור אם לילדים בוגרים או לנוער צעיר, אבל לדעתי זה לא נוער בוגר ומבוגרים. משהו בכתיבה ובעומק הדמויות הרגיש לי ספר ילדים, לא מהסוג שכל מבוגר יתחבר אליו.
התאכזבתי מהספר בעיקר כי שמעתי עליו רבות והבנתי שהמון קראו ואהבו, אז אולי הגעתי עם ציפיות גבוהות מידי.
הספר בעצם נכתב בהשראת אוסף התמונות שהסופר אסף עם השנים, ואם חושבים על זה ככה זה חתיכת סיפור יצירתי.
בסדרה יש עוד ספרים, אני חושבת שאנסה לקרוא את השני לפני שאני פוסלת. מי יודע, אולי אופתע לטובה.

עדן עבודי

עדן, אמא לשלוש נסיכות תולעת ספרים בין הבישולים והכביסות. מלמדת את בנותיי שספרים הם מסע של חלומות, תקווה, מנגינה ואהבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן