אושוויץ 1945, הרוסים משחררים את המחנה, נגמרו הזוועות. חייל רוסי פונה לצילקה ומסביר לה שהיא חופשיה, צילקה מתקשה להאמין.
הרוסים חוקרים את מי ששרד במחנה כדי ללמוד על האויבים שלהם ושמים לב שצילקה נראית שונה משאר האסירים, היא לא שלד מהלך כמו השאר, מצבה שונה.
הם חוקרים אודותיה, מבינים שיש לה ידע בשפות רבות ומגלים שהיא מכרה את גופה לנאצים. הם חושדים בה שהיא מרגלת ומעבירים אותה לקרקוב לחקירה מעמיקה כדי לגלות מה היא מסתירה.
צילקה מצידה מסבירה להם שעשתה זאת מחוסר ברירה, לרוסים זה לא היה מספיק, צילקה שוב אסירה…
היא נחקרת ומקבלת עונש של 15 שנה של עבודות פרך. אם מה שסבלה מהנאצים לא הספיק, עכשיו קיבלה עונש נוסף שכל חטאה היה שרצתה לחיות. היא מועברת עם נשים נוספות ברכבת, בתת תנאים אל מחנה גולאג שברוסיה ששימש כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי.
במהלך הנסיעה הארוכה והקשה היא מכירה בחורה צעירה מאוד בשם יוזי שהופכת להיות חברתה הטובה, הן שוכנו באותו הביתן. הן עזרו אחת לשניה, הגנו אחת על השניה, עשו הכל כדי לשרוד.
התנאים היו קשים מאוד. מזג האויר היה קפוא ומושלג, לא היו להן בגדים מתאימים, החימום היה לסירוגין, העבודה במכרה היתה קשה מאוד, המשמעת והחוקים היו נוקשים והאוכל היה דל. אם זה לא מספיק אז בערב היו פוקדים גברים שיכורים את הביתן והיו אונסים את הנשים באכזריות, כולם איבדו צלם אנוש.
יום אחד יוזי נפצעת בידה וצילקה מלווה אותה למרפאה, ביקור ששינה את חייה של צילקה. מאחר והיא דוברת שפות רבות היא יכלה לעזור ליוזי עם הטפסים וכך הרוויחה עבודה במרפאה המחוממת במקום לסחוב פחם במכרה. היא התלבטה רבות אם לקבל את התפקיד, אך יצר ההשרדות היה חזק מהכל.
חייה השתנו מהקצה לקצה והעובדה שצילקה הצטיינה בעבודתה עזרה לה המון בחייה במחנה העבודה במקום הקר ביותר ברוסיה, בסיביר.
בין הפרקים, בהקשרים מסויימים, משולבים הבזקים קצרים מעברה של צילקה, מאושוויץ או מהחיים שלפני.
מאחר וצילקה היתה צעירה ויפה, המפקדים הנאצים שמרו אותה לעצמם והיא היתה לשיפחת המין שלהם.
צילקה התביישה בעובדה הזו, היא הרגישה כמו ששיתפה פעולה איתם אבל ידעה שלא היתה לה ברירה, היא רק רצתה להנצל.
הספר המרגש הזה נולד מתוך התחקיר שעשתה הסופרת על הספר "המקעקע מאושוויץ". לאלי סוקולוב שהיה המקעקע סיפר לסופרת על צילקה, על האישה האמיצה ביותר שהכיר. הת'ר מוריס חקרה בנושא והחליטה לכתוב על צילקה.
מוריס כתבה ספר מרגש שנגע לליבי, ספר על אישה צעירה ששרדה למרות שנאלצה למכור את גופה אך שמרה על נשמתה.
זהו סיפור על יצר השרדות, אומץ, גבורה, חמלה, חברות, הקרבה, אהבה ותקווה. תקווה לחיים נורמליים, לחיים רגילים.
הסיפור מספר את סיפורן של נשים שכדי להשאר בחיים היו צריכות למכור את גופן לנאצים. אין הרבה איזכורים על כך, זה היה בהחבא שכן זה נגד את התזה הארית. הסופרת חקרה את הנושא והיו לא מעט ניצולות שהעידות על כך. הן התביישו כל כך, שקברו את הזכרונות עמוק בפנים.
ספר מרתק, מרגש ומטלטל שהייתי מרותקת אליו בזמן הקריאה. דמותה של צילקה נכנסה לליבי וחשבתי עליה גם כשלא קראתי בספר. המידע והאפילוג של הסופרת בסוף העצים את חוויית הקריאה שלי והרגשתי שסיפורה של צילקה מושלם כעת.
ממליצה לכם על הספר בחום, קיראו עוד זווית על התקופה, תכירו גם אתם את צילקה.
מתוך הספר על מחנות הגולאג:
מחנות הריכוז של היטלר ומחנות הגולאג הסובייטיים הוקמו למען אותה מטרה: לטהר את החברה מאוייביה ולסחוט מהם עבודה רבה ככול האפשר לפני מותם. ההבדלים הממשיים היו קנה המידה. מערכת המחנות הגולאג של סטאלין היתה גדולה ויעילה יותר ממה שיכל היטלר לעלות על דעתו. סטלין היה בהחלט שותף להיטלר בגישתו לרצח עם, להוקעת קבוצות אתניות שונות, לגירוש המונים, לצעדות המוניות ולעבודות פרך.
יותר מ 18 מליון איש עברו במחנות הגולאג משנת 1929 ועד מותו של סטאלין ב 1953.
