ללויס עד עכשיו הכול הסתדר די יפה בחיים, בלימודים היא הצליחה, היא התקבלה לעבודה די מהר, ועכשיו היא עובדת כמתכנתת בחברת רובוטיקה, עם דירה די נאה, ואחלה של משכורת. לכן זה די תמוה שהדבר שהיא מחשיבה כטוב ביותר ביומה הוא דווקא הזמנת האוכל שהיא עושה בכל ערב, הזמנה הכוללת מרק חריף ולחם מחמצת, הזמנה קבועה בדיוק, שאפילו זוג האחים שמנהלים את 'המסעדה' קוראים ללויס האכלנית מספר אחת. כשמסעדה נסגרת, חרב על לויס עולמה, אבל היא מקבלת מתנה מהאחים, את המחמצת ממנה הם מכינים את לחם השאור. מחמצת היא לא דבר של מה בכך, צריך לדאוג לה, להאכיל אותה, להשמיע לה מוזיקה מאזגית, ואם תקשיבו לה טוב בלילה, יש סיכוי שתשמעו אותה מדברת. אט אט לויס לומדת את אמנות לחם השאור, וגם כל מה שקשור למחמצת. והמחמצת מצידה גדלה לה, ולוקחת יותר ויותר זמן מיומה של לויס, עד שהיא כמעט משתלטת על חייה לחלוטין.
איזה ספר מוצלח, התקציר משך אותי אמנם יותר מהכריכה, אבל אחרי שקראתי את הספר אני מבינה, שאין כריכה שהייתה מוצלחת יותר לספר הזה, מאשר זו שנבחרה. אני חייבת להגיד כי המטבח הוא לא דבר שמעניין אותי כל כך, בדרך כלל האחים שלי הם אלו שמתעסקים עם הבישולים, בעוד אני מתרחקת מהמטבח כמה שיותר, ולכן הבחירה שלי לקרוא בספר שכזה היא לא ברורה, אבל כנראה שהמחמצת בחרה אותי, וכך מצאתי את עצמי צוללת לעלילתה.
נהנתי מהספר כל כך, צחקתי ממנו הרבה, ומצאתי את עצמי חושקת בלחם מחמצת בלי הפסקה, למרות השעה המאוחרת, ולמרות שאני בכלל לא יכולה לאכול לחם שכזה. זהו ספר קליל, אבל אפשר למצוא בו קצת עומק, ולויס (שיש אפילו מועדון על שמה) עוברת תהליך התפכחות והתבגרות ואולי גם לומדת קצת על אהבה. הספר מתאים לכל מי שאוהב אוכל, בין אם הוא אוהב את תהליך ההכנה ובין אם הוא אוהב את תהליך האכילה, הוא מתאים לאדם של תהליכים, וגם לאדם שמחפש את הדרך הקצרה.
שורה תחתונה: האיזון בין המכונות ליד האדם, הוא איזון עדין, הספר הזה מוכיח לנו שהאיזון הזה קיים!
