כבר מהכריכה המיוחדת הספר הזה שבה את עיניי, התכלת והצהוב מעידים כי מדובר בספר רענן, חי וצעיר.
לויס היא מתכנתת מחשבים המקבלת הצעת עבודה מפתה בחברת הייטק המייצרת רובוטים, ובעקבות כך עוזבת את משפחתה וחייה ועוברת להתגורר לבדה בסן פרנסיסקו.
מהר מאוד היא מבינה שבחברה הזאת המטרה היא העבודה, זה הערך העליון, אין חיים מחוץ למשרד ואם צריך גם נשארים שם לישון.
היא מוצאת עצמה בודדה, בדירה קטנטונת עם כישורי בישול שמעולם לא נרכשו, וכך היא מתוודעת לשירותי המזון של "מרק ולחם שאור בקלמנט" המספקים לה מדי ערב את אותה המנה בדיוק: לחם מחמצת ו"מרק חריף בריבוע" במשלוח ישיר לביתה.
מה רבה אכזבתה כאשר באחד הימים מספרים לה צמד האחים, בעלי המסעדה, כי זה יומם האחרון והם נאלצים לנדוד הלאה, ועל כן לא יסופקו יותר שירותי המזון שלהם.
למרבה ההפתעה הם באים להיפרד ממנה ומשאירים לה במתנה קופסה עם מחמצת ועם הוראות הפעלה – זו מחמצת שיש לטפח ולהשקיע בה תשומת לב יומיומית.
לויס מחליטה לאתגר את עצמה וללמוד כיצד מהמחמצת אפשר להכין לחם, היא רוכשת את הציוד הנדרש, עוקבת אחר פורומים רלוונטיים, רוכשת ספר בנושא ויוצאת לדרך חדשה.
בסופו של דבר המחמצת מובילה אותו לשינויים חשובים בחייה ולהבנה שיש חיים מעבר לעולם ההיי טק.
הספר מתחיל כספר מתוק עם רעיון חמוד: בתחילתו תיאורי הלחם מעוררי תיאבון והניסיונות של לויס לאפות ללא ידע מוקדם מקסימים ומשעשעים, אך בשלב מסוים הספר הופך לדעתי למעט מייגע – תיאורי המחמצת ועלילותיה לפרטי פרטים קצת מעייפים, ופריצות הדרך המתרחשות בספר מעט בדיוניות.
דמותה של לויס כובשת מהרגע הראשון, המציאות האומללה שבה היא חיה- עבודה שהיא מרכז החיים, מחסור בחברים ובתזונה נורמלית, גורמת לנו כקוראים לרחם עליה ועל הסביבה הקיומית שלה, ועל כן השינויים שהיא עוברת בספר משמחים.
נראה כי הסופר רצה להעביר ביקורת בספר על עולם ההייטק התובעני כל כך, המצפה מהעובדים להקדיש את חייהם לעבודה ולוותר על חיים אישיים. (כמובן שבספר הכל כתוב בצורה מוקצנת).
בסופו של דבר מדובר בספר חמוד, מעט משעשע, לא ארוך, וקליל, ולפעמים זה בדיוק מה שמתחשק לקרוא.
בשורה אחת: ספר מתוק עם פוטנציאל שקצת התמסמס או החמיץ (בכל זאת מחמצת), שעושה חשק לאכול לחם!
