גרייס, ניו יורק 1946. היא עבדה במשרד לסיוע משפטי שעזר לפליטי מלחמה שהגיעו מאירופה. יום אחד כשהיתה בדרכה למשרד, היא נאלצה לעבור דרך תחנת הרכבת המקומית ולגמרי במקרה היא ראתה מזוודה מיותמת, מתחת לספסל. על המזוודה היה כתוב רק שם אחד – טריג ולא היו רמזים נוספים לבעל המזוודה או למוצאו. גרייס אזרה אומץ, פתחה את המזוודה בסקרנות ומצאה שם בגדי אישה ארוזים בקפידה וזוג נעליים קטנות של תינוק. כשהיא סיימה את החיטוט החפוז משהו חתך לה את האצבע. היא הסתכלה שוב אל תוך המזוודה וגלתה שהיא נחתכה ממעטפה. היא הוציאה אותה החוצה הסתכלה פנימה וגילתה צילומים של נשים. היא לא הספיקה לחשוב הרבה כששמעה את הסירנה רועשת, היא הכניסה את המעטפה אל תוך התיק שלה ועזבה את המקום.
אלינור, לונדון 1943. אלינור עבדה בגוף חשוב וסודי בתור מזכירה פשוטה בשם במנהלת. באותה שנה כשאיבדו לא מעט אנשי מפתח במלחמה, סוכנים שנחשפו, הוחלט על הקמת גוף מיוחד של לוחמות שיתעתעו באוייב. הוא לא יאמין שנשים יבצעו כאלו משימות, סיפורי הכיסוי שלהן יהיו מוצלחים יותר. אלינור מונתה להיות המגייסת הראשית של היחידה החדשה במנהלת והמפעילה של אותן נשים, היא התחילה לעבוד והבנות גויסו למשימה.
מארי, לונדון 1944. יום אחד ישבה מארי בבית הקפה הקבוע שלה, לפני יום העבודה שלה. כשקראה ספר ניגש אליה בחור זר ושאל אותה מה היא קוראת, ספר בצרפתית היא ענתה לו והוא ביקש ממנה בתמימות שתקריא לו קטע. הזר החמיא לכישורי הצרפתית שלה ונתן לה כרטיס ביקור עם כתובת. זוהי עבודה מכובדת מאוד שתכניס לך הרבה כסף הוא אמר לה והלך. כסף זה ממש מה שהיא צריכה עכשיו. היא עובדת קשה ומפרנסת את עצמה ואת ביתה בת החמש שגרה בינתיים אצל דודתה הרחק מההפצצות בלונדון. היא היתה סקרנית והלכה ישר אל הכתובת שצויינה על הכרטיס, היא גוייסה למינהלת.
אם תרצו לדעת איך שלושת הסיפורים הופכים לאחד, אני מזמינה אתכם לקרוא את "הילדות האבודות של פריז".
סיפור מקסים משלוש נקודות מבט שונות של שלושת הנשים. סיפור על נשים חזקות, אמיצות, שויתרו על הרבה כדי לעזור במאמץ המלחמתי, על מסירות ועל הקרבה.
הסיפור התחיל איטי יחסית אך בהמשך תפס תאוצה ולא יכולתי לעצור את הקריאה, הייתי חייבת לגלות איך התחברו כל הסיפורים ומה עלה בגורל הבנות.
לאורך כל הסיפור חשבתי לעצמי אם אני הייתי חיה באותה תקופה הייתי מסוגלת להיות חלק מהן. האמת? עד עכשיו אין לי תשובה. כדי להיות חלק מהן צריך להיות עשוי מחומר מיוחד ואני לא בטוחה שקורצתי מאותו החומר.
נהנתי מהסיפור, מעוד זוית על התקופה, מהכתיבה הרהוטה של הסופרת ובעיקר קיבלתי השראה מנשים גדולות מהחיים.
