הילדות האבודות של פריז – סקירה של רחל ביו

"הילדות האבודות של פריז" מתרחש במלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה כשבריטניה, צרפת וארה"ב נלחמות על חיי האזרחים שלהן בזמן המלחמה ולאחריה.

בוקר אחד ב-1946 בדרכה לעבודתה, מוצאת גרייס בתחנת הרכבת בניו-יורק מזוודה ובתוכה תמונות של נשים צעירות. מתוך סקרנות היא לוקחת את התמונות כדי לברר מי הן אותן נשים ומשאירה את המזוודה בתחנה. בערב כשהיא חוזרת לשם, המזוודה כבר נעלמה. הדבר מגביר את סקרנותה של גרייס והיא מחליטה לחקור אודות הנשים ולגלות מי הן.

ב-1943 אלינור העובדת ב"מינהלת" (מפקדה בארגון בריטי חשאי מבצעי) מקימה את הגוף הראשון שמטרתו להפעיל סוכנות חשאיות באירופה. אלינור מאמינה כי לנשים יהיה קל יותר להיטמע בשטח ועל כן הן יבצעו עבודה טובה יותר. היא מגייסת את הנשים ומוציאה לפועל את התוכנית שלה. אלינור היא רווקה שמקדישה את חייה לעבודתה ודאגתה לבנות גדולה. היא דואגת להכשרתן המלאה ויודעת עליהן כל פרט ופרט.

אחת הסוכנות שפועלות בשטח היא מארי, אם חד הורית צעירה שנולדה במקור בצרפת. בהתחלה היא נראית לא מתאימה לתפקיד. היא לא בכושר, היא תמימה ושואלת יותר מדי שאלות. למרות חששותיה ופחדיה של מארי והן של אלינור, היא נשלחת לשטח כאלחוטאית ומצטרפת לרשת של וספר על מנת לסייע להם.

דעתי על הספר:

כשקראתי את השם "הילדות האבודות של פריז" הייתי בטוחה שמדובר בסיפור על יתומות שמחפשות את משפחתן בזמן המלחמה ולאחריה, כלומר שם הספר ממש לא תואם בעיניי את התוכן שלו. מעבר לזה מדובר בספר מעניין ומרתק על נושא לא הכרתי.

אהבתי את הדמויות הנשיות החזקות בספר. אהבתי גם את העובדה שמרבית הגברים בספר (אולי חוץ משניים) הוצגו שם כפקידים בעוד הנשים הן הלוחמות. אלינור נלחמה על העבודה שלה ועל הבנות שגייסה. מארי נלחמה על חייה וגרייס נלחמת כדי לגלות את האמת. בנוסף, מדובר בנשים עם רגשות, אנושיות ולא פלקטיות. כאלו שמקריבות את חייהן למען מטרה נעלה.

הסיפור מסופר מ-3 נקודות מבט שונות (של גרייס,אלינור ומארי) ומתרחש בזמנים שונים ואהבתי איך ששלושת הסיפורים מתחברים בסוף באופן הרמוני ולא מאולץ.

תמיד ידעתי שהיו סוכנים חשאיים אבל לא סוכנות. לא ידעתי שנשים התגייסו, נלחמו ועשו עבודה כמו כל גבר אחר. הייתי גאה לקרוא על הסוכנות ועל פעילותן בשטח. גם בתום הקריאה המשכתי לחפש עוד מידע באינטרנט על הנושא. וזו גדולתו של "הילדות האבודות של פריז" בעיניי. שהוא פותח צוהר ומאפשר לקורא להמשיך לחקור על הנושא לבד.