שישה בתים של אנשים סביב גיל 80 נמצאים בסמטת יונקי הדבש. הם גרים שם עשרות שנים, את רוב חייהם הבוגרים. כמה זיכרונות וכמה סנטימנטים יש להם למקום… המון.
ביום בהיר אחד כשהם מגלים שהערייה מתכוונת להחריב את בתיהם ולבנות בית ספר וחניון, הם מתאגדים ומחליטים לעשות הכל כדי לשמור על הבית.
" לא רק את הבתים שלנו תהרסו, אתם תהרסו את כל הזכרונות שלנו. את החיים שלנו את האהבות שלנו. את ההבטחות, הכאבים, לילות האהבה ואת קולות הצחוק של הילדים…".
הם יצאו למלחמה על הבית.
הם ניסו לפנות לראש העריה אבל זה לא עזר, הוא רק הבטיח להם שיקבלו פיצויים טובים. הם ניסו למשוך את דעת הקהל ובזאת הם הצליחו שכחבורה בני שמונים הם התחפשו לראפרים וכתבו שיר שבזכותו השיגו כתבה בטלויזיה.
הפרקים משולבים בפרקים עם סיפורים משנות החמישים שהם הגיעו לסימטה. היו שם סיפורים אישיים של הגיבורים וסיפורים משותפים על איך הם נפגשו וכו. הסיפורים הללו היו תפאורה טובה לסיפור המרכזי והיו בו גם מעט סיפורים משעשעים שהוסיפו צבע לדמויות הצבעוניות שרקחה הסופרת. יחד עם זאת, משהו היה חסר לי בספר, משהו לא עבד לי ואני לא ממש יודעת להצביע על מה.
במהלך הקריאה התאהבתי בחבורה המיוחדת הזאת שקיבלה את השם השמוניסטים. למרות גילם המופלג, עם כל הבעיות הנלוות, הם לא ויתרו על הבית שלהם שסימל להם את הזכרונות. בגיל מתקדם כזה, זה מה שנשאר להם.
הם היו מלוכדים, נחושים ובעיקר מצחיקים. זו נראית לי חבורה לעיניין שאני הייתי רוצה להיות חלק ממנה.
