Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
הזכות לאהוב
סוגות: ,
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 400
מאז אותו יום שבו הטילה פִילוֹמֵנה פוֹנְטָנָה קללה על אחותה לפני יותר ממאתיים שנה, כל מי שנולדה שנייה במשפחת פונטנה לא הצליחה למצוא אהבה. חלק מהן, כמו אמיליה האופה השמחה בחלקה, טוענות שמדובר בצירוף מקרים משונה ותו לא. אחרות, כבת דודתה החושנית והרעבה לאהבה לוסי, מתעקשות שמדובר בקללה אמיתית. אבל שתיהן המומות כשדודתן המסתורית פופי, שאיתה נאסר עליהן להיפגש, מציעה להן הצעה מפתה: אם הן יתלוו אליה לארץ הולדתה איטליה לכבוד יום הולדתה השמונים, היא תפגוש את אהבת חייה על מדרגות קתדרלת רָווֵלוֹ והכישוף שרובץ על בנות המשפחה שנולדו שניות יוסר אחת ולתמיד. על רקע הנופים היפהפיים של טוסקנה, התעלות הקסומות של ונציה והכפרים המכשפים של חוף אמאלפי, הרומנטיקה מלבלבת, גורלות נחרצים וסודות משפחתיים נחשפים — סודות שיכולים לאיים על המשפחה הרבה יותר מקללה עתיקה. לורי נלסון ספילמן היא סופרת אמריקאית, מחברת רבי־המכר "רשימת המשאלות", "אבני הסליחה" ו"מחברת הלב".

על הבנות השניות במשפחת פונטנה רובצת קללה שהטילה אחת הבנות הראשונות על אחותה השנייה, הקללה קיימת במשפחה כבר 200 שנה ועוברת מדור לדור, ונראה שאף בת שנייה לא מצליחה לשבור אותה. אמיליה, גם היא בת שנייה במשפחה, טוענת שהקללה כלל לא קיימת, אבל סבתה מתעקשת שהיא קיימת בהחלט, ומונעת ממנה חוויות הקשורות באהבה, כדי למנוע ממנה לבזבז זמן. לוסי, בת דודה של אמיליה, וגם בת שנייה, מאמינה בקללה עוד מגיל 8, ומנסה לעשות הכול כדי לשבור אותה. שום דבר לא מכין את שתי בנות הדודות למסע של בנות שניות, עם דודתן פופי, גם היא, כמו שבטח ניחשתן, בת שנייה, בניסיון לשבור את הקללה. שלוש הנשים יוצאות למסע ברחבי איטליה, שם הן מגלות את עצמן, אבל גם סוד אפל שנשמר במשך שנים ועלול לערער את המשפחה כולה.

למרות הכתיבה הקיטשית והצפויה של נלסון-ספילמן, אני תמיד נהנת לקרוא את הספר שלה, הם סוג של ספרי פיל-גוד עם קצת יותר עומק, ולכן כששמעתי שיצא לה ספר חדש, ידעתי שאני אקרא אותו, אפילו בלי שקראתי את התקציר. האמת, אני חושבת שקראתי את התקציר רק שנייה אחרי שהתחלתי את הספר, מה שבדרך כלל אני לא עושה.

הספר עיצבן אותי מההתחלה, הוא שונה משאר הספרים שלה, בנקודה שאני לא יודעת לשים עליה את האצבע, אבל הוא גם מאוד שלה. כלומר, הקיטשיות עדיין נמצאת בספר, ואפשר להגיד שהוא גם היה צפוי. אבל הפעם הספר ממש הכעיס אותי, כלומר, לא הספר, אלא חלק מהדמויות בו, ולא הרגשתי את הפיל-גוד שהכתיבה שלה בדרך כלל מביאה לי. הרגשתי שהבנות הראשונות שמחות מהקללה שרובצת על הבנות השניות, כי זה אומר שהן טובות ומוצלחות יותר מהן. הרגשתי שהבנות השניות, למרות שבהתחלה מנסות להילחם בכל זה, פשוט מרימות ידיים ומקבלות את מר גורלן.

ההרגשה ליוותה אותי לאורך כל הספר, ולמרות שבספר כמו בספר, היו שינויים בעלילה, הכעס על הבנות הראשונות נשאר לי כל הזמן, בעיקר בגלל הצער שהרגשתי על הבנות השניות. אבל הייתה נקודה שבה קצת התרככתי, קודם כל, בגלל הדמות האופטימית של דודה פופי, שאי אפשר להישאר אדישים לה, אבל בעיקר בגלל שרוב הדמויות בספר הן לא חד-מימדיות, והן עוברות תהליך שאי אפשר שלא להתייחס אליו.

הספר מתרחש בעיקר בהווה, אבל לפעמים יש קפיצה לעבר, הוא כתוב בצורה סוחפת ומעניינת ומעביר רגשות בצורה טובה כל כך, ולמרות העצבים שחוויתי בו, בסוף אין כמו הקסם של הכתיבה של נלסון-ספילמן, ואני כבר מחכה לספר הבא שלה. ואחרי שקראתי את שם הספר באנגלית, אני ממש שמחה על התרגום המוצלח של השם לעברית, כי בעיניי הוא מייצג את תמצית הספר. הספר מתאים לנשים שאוהבות ספרים רומנטיים, אבל לא דביקים מידי, ולמי שאוהבת ספרי פיל-גוד עם קצת ערך מוסף.

שורה תחתונה: לכולנו מגיעה הזכות לאהוב!

רעות אסתר פנקוס

לומדת חינוך, עובדת בסטימצקי ומכורה לריח של ספרים וגם לקריאה בהם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן