לכל אחד יש את הזכות לאהוב ולהיות נאהב.
אהבה היא נתינה. נתינה שלא עולה דבר אך בכל זאת לפעמים מונעים את זה מאיתנו או אנחנו מונעים מעצמנו. תלוי איך מסתכלים על זה.
אמיליה ולוסי, שתי בנות דודות, יוצאות למסע. מסע לגילוי עצמי, מסע למציאת אהבה, מסע להסרת הקללה.
שתיהן בנות שניות והקללה העתיקה בת מאות השנים אומרת שבת שניה לעולם לא תמצא אהבה ואם תמצא, לא תוכל להחזיק בה.
התרגלנו לחשוב שאהבה משמעה זוגיות. ואם נדייק יותר אז זוגיות בין איש לאישה.
בספר שלנו בנות הדודות מגלות שפנים רבות לאהבה ולפני שמחפשים אהבה בחוץ, צריך למצוא אהבה בפנים. אהבה כלפי עצמנו ומי שאנחנו באמת. בלי פילטרים, בלי ניסיונות לרצות את החברה והמשפחה.
הן מקבלות הזמנה מדודתן, אחות סבתן, לבלות איתה באיטליה. אותה דודה רחוקה שנותקה והורחקה מהמשפחה ולאף אחד אסור לדבר איתה ולהיות איתה בקשר. לאחר שהן מקבלות את האומץ ונוסעות לאיטליה, הן פוגשות את דודתן פופי לקראת יום הולדתה השמונים. יחד איתה הן עוברות בתחנות חייה, נחשפות לסיפורים משפחתיים ולאמת מכאיבה, ובמיוחד נחשפות לאהבה. אהבה רבה שיש בדודה פופי לעולם כולו ואהבה של זוגיות, נישואין ויצירת קשר. כן, פופי הינה בת שניה כמוהן, וכל מטרתה היא להוכיח להן שאפשר אחרת. שמה שמגביל אותן באמת זו לא הקללה, האמונה הטפלה הזו, אלא האמונות הפנימיות שלהן. אלו הכבלים מהם הן צריכות להשתחרר.
"בסופו של דבר, החיים הם משוואה פשוטה. בכל פעם שאוהבים מישהו – אדם בוגר או ילד, חתול או סוס- מוסיפים צבע לעולם. וכשלא מצליחים לאהוב, מוחקים צבע." היא מחייכת. "האהבה, בכל צורותיה, היא שהופכת את המסע הזה מרישום עיפרון מטושטש ואפרפר לציור שמן מרהיב" (עמ׳ 319)
הספר מדלג בין הווה לעבר, מראה לנו שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, וחושף אותנו לשינויים שעוברות הנשים. שינויים חיצוניים ופנימיים. ניפוץ מוסכמות חברתיות ומשפחתיות ובעיקר התחברות לאני האמיתי שלהן ללא כפיפות למוסכמות חברתיות. גם במציאת זוגיות.
"…. אנשים כאלה בוחרים לעצמם בני זוג כאילו מדובר בתיק מעצבים: שיראה טוב על הזרוע וימשוך מבטי התפעלות. אבל מהר מאוד מתברר להם איזה מחיר יקר הם נאלצים לשלם על כך. כי יש להם תיק יד מהודר, כשבעצם הם צריכים תרמיל גב נוח." (עמ' 152)
