Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
הגטו הפנימי
קטגוריה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2022
מס' עמודים: 160
בואנוס איירס, 1940. חברים יהודים, גולים, נפגשים בבית קפה. הם תוהים מה קורה באותה אירופה שממנה נמלטו בספינה שנים אחדות לפני כן. קשה להבין את החדשות הבלתי נתפסות. ויסנטה רוזנברג נכלל בחבורה הזאת. הוא לא רוצה לדעת, הוא לא רוצה לדמיין. אבל שוב ושוב הוא חושב על אמו שנשארה בפולין, בוורשה. מה שלומה? היא כותבת לו עשרות מכתבים, והוא לא תמיד משיב להם. באחד מהם הוא קורא: "אולי שמעת על החומה הגדולה שהגרמנים בנו. לשמחתי רחוב סיינה נשאר בפנים, וזה מזל, אחרת היינו חייבים לנטוש את הדירה ולעבור." זהו האזור שעתיד להפוך לגטו ורשה. סנטיאגו א' אמיגורנה — שחקן, תסריטאי, במאי, מפיק סרטים וסופר ארגנטיני שמתגורר בפריז — מספר על הגטו הפנימי בגלות. על החיים המדכדכים של אדם שהמציא לעצמו חיים בניכר, כאשר תחילה הוא מנחש – ובהמשך מבין — שמשפחתו מושמדת כמו גם מיליוני אחרים. ויסטנה ורוסיטה היו סבו וסבתו האמיתיים של הסופר שכותב היום: "לפני עשרים וחמש שנה התחלתי לכתוב ספר כדי להיאבק בדממה החונקת אותי מאז שנולדתי." לפניכם הסיפור שבשורשי אותה שתיקה.

בשנת 1928 היגר ויסנטה רוזנברג מפולין לארגנטינה. מאחוריו נשארו אימו, אחותו ואחיו. הוא מצא את עצמו בבואנוס איירס, וכעבור כמה שנים הבין שבנה חיים טובים למדי – נישא לאישה שהוא אוהב, נולדו לו שתי בנות ובן, והוא הבעלים של חנות רהיטים ומפרנס את משפחתו בכבוד. למרות הגעגועים והשיחות עם המשפחה, והצעותיו שיצטרפו אליו בארגנטינה – הם סירבו לעשות זאת, ונשארו בפולין.
בשנת 1940, מוקם גטו ורשה. המכתבים מהמשפחה מידלדלים, ווינסטה מתחיל לתהות למה הוא לא התעקש יותר כשהציע לאמו להצטרף אליו בארגנטינה. ויסנטה מעדיף שלא לדעת מה קורה באירופה. אך שמועות על הנעשה שם מגיעות לאזניו, כתבות מתפרסמות בעיתונים. החיים שלו משתנים ללא היכר, למרות הסביבה הקבועה שלו והשגרה בה הוא חי כמעט ללא הפרעות.

סיפורו של ויסנטה ואשתו רוסיטה מובא לכתב ע"י נכדם, סנטיאגו. בסיפור הביוגרפי שיוצא לאור אחרי שנים ארוכות של כתיבה (חלקים מהספר התפרסמו בעבר בפרויקט אחר), בעזרת קטעים על חיי היום-יום ומכתבים, אנחנו נכנסים לגטו הפנימי של ויסנטה, שנאלץ להמשיך בחייו כרגיל בעוד משפחתו עוברת זוועות במרחק של למעלה מ-12,000 ק"מ ממנו. למרות שויסנטה ממשיך לקום בבקרים, לאכול, לעבוד ולהיפגש מדי פעם עם חברים – חייו כבר לא אותם חיים.

"הגטו הפנימי" הוא ספר שואה. הזווית היא פחות מוכרת ורווחת – ויסנטה לא חווה את המלחמה על גופו. הוא "רק" קרוב משפחה מרוחק, שחווה את אותה דרך מכתבים, כתבות וסיפורים. הקושי בספר הוא פחות תיאורי הזוועות ויותר התחושות והרגשות של ויסנטה, והדרך שבה הם באים לידי ביטוי בחייו ובהתנהגות שלו עם סביבתו, שלא מבינה את המצב שלו – בין אם בגלל חשיפה פחותה למידע, פערי גילאים והבנה, או העובדה הפשוטה שהוא לא מספר מה הוא מרגיש.

היה חשוב לי לקרוא את הספר הזה מכיוון שהוא מספר את סיפורה של משפחה מסוימת, שבמאפיינים היבשים מזכירה את המשפחה שלי. גם אני בת להורים ארגנטינאים, אבל אם הולכים כמה דורות אחורה, השורשים שלנו הם מפולין ומרוסיה. אני מאמינה שהעובדה הזאת הגבירה את החיבור שהרגשתי לסיפור של ויסנטה ורוסיטה, ולצד זאת אני מאמינה שכל יהודי יוכל להרגיש חיבור כזה או אחר לסיפורם. למרות שספרי שואה הם קשים לעיכול וקריאה, אני מוצאת חשיבות גבוהה בקריאה שלהם וחזרה אליהם.

היום, ה-27.01 הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ואנחנו מציינים 77 שנים לשחרור מחנה אושוויץ מידי הנאצים. לי מאוד "נוח" לקרוא ספרים עצובים סביב המועדים שהם קשורים אליהם, זה עוזר לי להתחבר ליום ולזיכרון. למי שמרגיש כמוני, (או למי שמתעניין בנושא ויגיע לזה בזמן אחר), אני בהחלט ממליצה על "הגטו הפנימי". ואשמח אם תחזרו לדבר איתי עליו, ונוכל לזכור יחד.

גלי שטרן

מטפחת עציצים, מכורה ללונדון, אוהבת אנשים ותמיד עם ספר ביד (או מקסימום בתיק).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן