משפחה יכולה להיות דבר מורכב.
סיימון מוצא את עצמו יושב בפארק ומאזין להומלסית מנגנת. לכאורה הכל בסדר בחיים שלו. יש לו עבודה טובה בחברה משלו, הוא נשוי באושר לרופאה ויש לו ילדים וחברים. הכל טוב, חוץ מדבר אחד קטן. יש לו בת נרקומנית, והיא יושבת ומנגנת עכשיו בפארק.
בניסיון לגעת בה, לגרום לה לחזור הביתה אחרי שנעלמה, סיימון ניגש אליה. מהר מאוד דברים מדרדרים, וסיימון מוצא את עצמו בליבה של דרמה לא קטנה. המשטרה מעורבת, סרטון של סיימון מופץ והוא מגלה שגבול הנאמנות של הסביבה הוא דק. והגרוע מכל, פייג׳ שלו נעלמה. אין לו שום סיכוי למצוא אותה.
סיימון מתחיל במסע לאיתור פייג׳, תחילה בעצמו, בהמשך הוא חובר אל חוקרת פרטית שגם לה יש עניין בבת שלו. המסע שלו מלא בשאלות שרק ממשיכות להיערם אחת על השניה, אבל סיימון לא מוותר. הוא בטוח שימצא את פייג׳. איפה? לא ברור. מתי? בתקווה שבקרוב. ואיך? הוא מקווה שבחיים.
במקביל לעלילה של סיימון והחוקרת הפרטית, קובן נותן לנו הצצה לעולמם של שני רוצחים שכירים. הבחורה מנווטת בין הקורבנות והבחור מבצע. מי הם? האם הם קשורים? זאת נדע, כמיטב המסורת, רק בסוף.
כבר הרבה זמן שלא קראתי קובן. ספר המתח הראשון שקראתי היה דיו חיוור שלו, ולמרות שהתרגלתי מאוד לסגנון הכתיבה שלו מאז ואפילו הצלחתי לזהות דפוסים מסויימים, הקריאה תמיד משאירה אותי עם אותה תחושה נפלאה. הוא פשוט גאון. אין מה להגיד.
הספר תפס אותי מהרגע הראשון. משהו באב שנלחם על הילדה שלו דיבר אליי. רציתי לדעת גם למה הם הגיעו למצב הזה, מה קרה לפני ומי שיחק תפקיד בהרעת המצב של פייג׳. כי בתור הורים, אנחנו חיים את החשש הזה תמיד. מה אם לא נעשה את תפקידנו כראוי? מה אם נאבד אותם, איך נחזיראותם?
לקובן יש נטייה להכניס לסיפור דמויות ונעלמים מבלי לנסות אפילו לקשר אותם, ואנחנו מגששים באפלה במשך עמודים עד שהקשרים מתחילים להתבהר. מה שאני כל כך אוהבת אצלו, זה שאתה חושב שהבנת הכל ואז פתאום בחמישה העמודים האחרונים אתה קולט שלא היה לך מושג מה באמת הולך שם.
הטוויסט הסופי השאיר אותי פעורת פה. עם כמה שסיפורי מתח יכולים להישמע סוראליסטים, הסיפור הזה הרגיש לי אמיתי מאוד. הזדהתי עם הדמויות, והייתי איתן בסרט הרע הזה שלהן.
ספר נהדר של סופר גאון.
