יש ספרים שלעניות דעתי, לא זוכים מספיק לתהודה שהם ראויים לה, כזה הוא הספר הזה!
לפני מספר שנים קראתי את הספר "סיפור כתוב במניפה" של הסופרת ליסה סי ונהניתי ממנו, ומאז לא יצא לי לקרוא ספרים נוספים שלה, עד שחברה המליצה לי על הספר הנכחי וכמובן שמיד נעניתי להמלצה.
יונג סוק ומי ג'ה הן חברות בלב ובנפש , הן גדלות יחד, כמעט כאחיות מגיל שבע. שתיהן גדלות לתוך קהילת ההאניו (הנשים הצוללניות) באי ג'ג'ו שבקוריאה.
יונג סוק היא בת למשפחה מרובת ילדים ואמה היא ראש של אחד הקולקטיבים של נשות ההאניו.
מי ג'ה היא בת יתומה להוריה (אביה היה משתף פעולה של היפנים, מה שמותיר כתם בשמה לכל חייה), היא גדלה עם דודיה המתייחסים אליה באופן משפיל.
החברה באי ג'ג'ו היא מטריארכלית – הנשים הן המובילות, מקבלות ההחלטות, מנהיגות המשפחה והמפרנסות, בעוד תפקידם של הגברים הוא להשגיח על הילדים הקטנים ולבשל אוכל.
הנשים עובדות מגיל צעיר מאוד ועיקר עבודתן הוא בים, הן לומדות לצלול ולשלות פרות ים, שאת חלקן מוכרים וחלקן נלקח למשפחות למאכל.
בגיל 15 גם יונג סוק ומי ג'ה מצטרפות בהתרגשות רבה לנשות ההאניו, ואט אט הן לומדות לצלול לעומקים, לעצור את נשימתן לפרקי זמן ארוכים יותר, ולשלות כמה שיותר שלל מפירות הים.
הים מביא איתו שלל רב אך לעיתים גם אורבות בו סכנות רבות. אסונות פוקדים את נשות ההאניו מפעם לפעם, וגם הקולקטיב שלהן נפגע.
החברות ביניהן מתחזקת מיום ליום, והן חולמות להתחתן במקביל ולהקים משפחות ולעולם לא להתנתק אחת מהשניה!
הן אכן מתחתנות, אך הנישואין גורמים למרחק פיזי ביניהן, בנוסף מלחמת העולם השנייה פוגעת באי ובאנשיו, השלטונות מתחלפים, האי הופך לזירת קרב, והמתים רק מתרבים מיום ליום, עד שהפגיעה הופכת אישית ומעמידה את חברותן במבחן.
נדיר לקרוא על חברות מטריארכליות בעולם, ובאי ג'ג'ו זה ממש בולט. הנשים מנהלות קולקטיבים של קבוצות צלילה והקשר ביניהן הוא קשר ייחודי ומיוחד- הן צוחקות יחד, שרות יחד את השירים הייחודיים להן, חולקות סודות, מקטרות על הבעלים, בוכות יחד ובמים הן מגינות אחת על השנייה גם במצבים של סכנת חיים.
הצלילה הופכת להן לטבע שני עד שכאשר מגיעה שעתן לפרוש, הן מתקשות להשלים עם המציאות, והן ממשיכות לשחות ולצלול עוד הרבה אחרי.
את הספר המרתק הזה קראתי בנשימה עצורה, גיליתי פיסת היסטוריה שלא הכרתי מעולם, וסיפור חברותן של יונג סוק ומיג'ה נגע לליבי – חברות נפש אמיצה מלווה בהרבה כאב.
הספר מכיל מספר קטעים קשים מאוד לקריאה ולעיכול, האכזריות שהייתה קיימת אז לא ידעה גבולות.
במהלך הספר התרגשתי,בכיתי וצחקתי, לעיתים כעסתי על הדמויות ועל הבחירות שעשו, אך ככל שמתקדם הספר נפרמות הרבה תסבוכות, ובסופו של דבר מה שמתבקש זה מחילה.
בשורה אחת: לעיתים צריכים להתרחק מהנקודה בה נמצאים, כדי לראות את התמונה כולה ולקבל פרופורציה!
הספר ״האי של נשית הים ״ יוצא מן הכלל.
אני לא מסירה אותו מידי.
מרותקת לסיפור ולרקע שלא הכרתי ומרחיב את הבנתי לשנות המלחמה בראשית המאה העשרים ובשנות הארבעים והחמישים.
ממליצה בחום למי שרוצה לצלול לעולם שונה ומרתק ולשכוח מהמציאות שלנו הטופחת על פנינו יום יום .